אני קוראת לפעמים את ההודעות שלנו. מתרפקת על התחושה שהן הותירו בי, על הרגעים שהן גרמו לי לרחף. קוראת ומנסה להבין למה אני עדיין אוהבת אותך. כשאני לא מוצאת סיבה מספיק טובה אני משכנעת את עצמי שניצחתי, שאני כבר לא אוהבת אותך.
ואז אני מתגעגעת. אני נכנסת לפרופיל שלך ומדפדפת בתמונות שלך. חושבת לעצמי שאתה ממש מכוער בתמונות אלה ושבזכרון שלי אתה הרבה יותר יפה. אני עדיין אוהבת אותך, מסתבר.
אני כועסת עליך. כועסת כי אין לי מה לעשות עם מערבולת התחושות שהותרת בי ואין לי את מי להאשים. אני כועסת כי אני יודעת שפספסנו. שאתה פחדן. אני לא צריכה פחדנים בחיים שלי, אני צריכה בחור שיהיה אמיץ מספיק כדי לאהוב אותי. שיהיה אמיץ מספיק כדי להישאר איתי. אני לא אוהבת פחדנים. אני לא אוהבת אותך.
כשאני יוצאת לדייטים אני חושבת עליך. נזכרת בחיוך שלך שגרם לי להפסיק לכעוס בשניה. כשאני יושבת מול בחור אחר אני נזכרת שהריח שלך היה שונה ושאתה לא היית אומר את המשפט הזה או מסתכל עלי במבט הזה. אני חושבת איך היית אחר. איך גרמת לי להרגיש אחרת. אהובה. מצחיקה. אישה. איך אני אוהבת אותך.
עכשיו אתה יושב מולי, אולי גם תשאר שם, אולי חזרת לזמן מוגבל, אני מעדיפה לא לשאול שאלות שאני לא יודעת איזה תשובות אקבל עליהן, במיוחד כשאני לא בטוחה שאוכל לחיות עם התשובות האלה. אז אני מסתכלת עליך בשקט, ואתה מדבר, מספר לי דברים גם בלי שאשאל, משתף בחוויות כדי שאכיר אותך יותר, אבל אני מעדיפה להתמקד בקמטים שיש לך בצדדים של העיניים כשאתה מחייך, ולמדוד את עומק הגומה שיש לך בלחי שמאל. אני מתמוגגת מהמראה של העיניים הנוצצות שלך כשאתה מספר לי על התחלה חדשה. ואני מחזיקה את היד שלך חזק כדי שלא אשכח את התחושה שהמגע בך מותיר בי.
ושוב אנחנו נפרדים, ואני מחבקת אותך כאילו לא אראה אותך שוב ובלב מתפללת שזו לא הפעם האחרונה. זה גורם לי להבין מה אני באמת אוהבת בך וגם מה אני לא אוהבת בך. המכלול הזה משאיר לי מקום לספק שאולי אני לא באמת אוהבת אותך.
אני אוהבת את הספק הזה. הוא גורם לי להתרגש בכל פעם מחדש שאני חושבת על הדברים שאני אוהבת בך. הוא גם גורם לי לרצות לברוח כשאני חושבת על הדברים שאני לא אוהבת בך.
ואני עוד כאן, מסתבר, לא ברחתי אחרי הכל, כנראה שאני בכל זאת אוהבת אותך.
// שירן היינה
