טוב, אז ברגעים הראשונים לא קיבלתי את זה יפה, אני מודה. התגובה הראשונה שלי הייתה מאוד בועטת, דוחפת, הודפת. החוצה, להחזיר. להחזיר לה זה מה שרציתי. כן, גם אני יכול להיות קטן לפעמים. אין מה לעשות, בסך הכל, גם אם אתה יודע לזהות סימנים ויודע שלא הכי טוב לך במערכת היחסים שאתה נמצא בה, זה אף פעם לא כיף כשחותכים ממך, חותכים אותך, זה משהו שאף פעם לא כיף לשמוע. בטח לא ממישהי שרק עכשיו החלטת שאתה נותן לה לעשות עוד סיבוב בלב שלך… אבל האמת היא, שזה פשוט היה במקום וזה פשוט היה סיום מושלם.
אז מה אני רוצה ממכם בעצם? ככה, הסיפור הזה, כמו הרבה סיפורים ששווה לספר, התחיל בהודעה שבאה ישר מהלב. ויצאה ממנו בסיוע של הרבה מאוד וודקה, תפאורה של מסיבת יום עצמאות כושלת ועצבות אופיינית של פוסט יום זיכרון. ככה, כטוב ליבי וודקה ורע ליבי בעצבותי וזיכרונותיי, שלחתי לה הודעה – "אני מתגעגע". ככה סתם, כאילו כלום, אחרי ארבעה חודשים של נתק מוחלט, ממש מהרגע שבו יצאתי מהדירה המשותפת שלנו. ומההודעה הזאת, הגיעו עוד כמה. ואז שלחתי שיר בהודעה, כי אני אוהב. ואז קבענו להיפגש. ובהתחלה בכלל לא רציתי שנחזור ובכלל חשבתי שאני רק הולך לסגור מעגל. ובסוף הייתה שיחה כזאת ארוכה ומלאה בכנות וכל כך הרגשתי פספוס, שיצא שחזרנו. ומשם התחיל חודש שאני מאחל לכל זוג פרוד לחוות.
מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art
פתאום הרגשתי כל כך מלא אהבה שוב. זה היה קסם. פתאום הייתי מסתכל עליה ותופס לה את הראש בקטעים של "בואי רגע, תני לי לראות אותך רגע…" ופתאום חזרתי לצייר פילים בפתקים של הבוקר טוב. וחזרתי לענות לטלפון בקול מתנגן. ופתאום הבנתי כמה התגעגעתי… אבל אחרי כמה שבועות, שהזיקוקים האלה, של ההתחלה, ככה פתאום עם בחורה שכבר ידעת תקופות של שגרה משעממת ושוחקת איתה, נרגעו, התחילו לצוץ הדברים מפעם. זה פשוט לא זה. גם אם מאוד אוהבים.
פתאום לצייר שוב פילים
האמת היא שאני לא יודע מי היה הראשון לזהות, אבל היא הייתה הראשונה להודות. לי היה לוקח עוד חודש, חודשיים, שלושה, להודות בזה מול עצמי. ואז להחליט היה יכול לקחת לי עוד שנה. אין מה לעשות I'm a dude. אבל היא זיהתה, הודתה והחליטה גם בשבילי. ולמרות הדחיפה והכעס הראשוניים שבאו מהאגו, הראש והלב ידעו לומר כבר בדקות שאחרי – זה פשוט נכון.
אני והיא זכינו לחודש אהבה של ילדים מאוהבים, כמו שהרבה זמן לא חווינו, כמו שהרבה זמן לא היינו. אחרי ארבעה חודשים של מלא כעס מאז הפרידה ומספר חודשים לא מבוטל של שחיקה איטית ומייגעת לפניה, פתאום זכינו לעוד מכת חשמל אחת של אהבה.
ואז זה נגמר, פשוט כי זה צריך היה להיגמר. ומה אני אגיד לכם? האמת, אני ממליץ בחום. זה ממש סטארט-אפ, פרידה 2.0. עוד זץ אחרון של אהבה, של קרבה, שישאירו אותנו גם עם זיכרונות טובים מסיפור האהבה הגדול הזה, שנגמר בפעם הקודמת באופן הרבה פחות נעים והרבה יותר כועס, עם מלא דברים בבטן.
פרידה 2.0. זה פשוט הכי קרוב שאפשר להגיע בתחום הפרידות הזוגיות לפרישה בשיא. באמת, אוהבים, אבל זה פשוט לא זה. כבר. וזה עצוב. אבל זה משמח להבין את זה. ואם ההבנה באה תוך שהיא משחררת מהכעס והמטענים, כי זה חשוב לשחרר – הרי זה משובח.
// ברק קאופמן
