משקפיים גדולים, גופיה, ג'ינס ואולסטאר.
בחורה כלבבי.
תדעי לך, אני בוהה בך מאז שעלית על הרכבת בתחנת לב המפרץ והתיישבת מולי ברביעית הכיסאות שלי, תוהה לעצמי מתי תביטי בי בחזרה.
כבר תיכננתי הכל בראש: איך אגרום לך לחיוך הראשון, המשפט השנון שבעזרתו אבקש ממך את המספר, את הדייט הראשון והמביך שלנו ואפילו את הדייט השני הכולל מחצלת, חוף ים, שקיעה ויין.
חשבתי שעמדת להרים את הראש, אבל רק הזזת את קצוות השיער החלק והאדמוני שלך מזווית העין. לעזאזל. מתי ההזדמנות להתחיל איתך תגיע? אולי בורא עולם בוחן אותי, והוא מעוניין שאני אצמיח עמוד שדרה ואצור הזדמנויות? או שהוא ינחית עליי צירוף מקרים, ובסופו את תהיי שלי? אפשר רמז, אפילו קטן?
חור בנעל זה רמז?
נראה לי שאגיע לדייט הראשון שלנו עם חבילת שוקולדים. או שזה יותר הגיוני (ופחות מלחיץ) בדייט השני? אחרי הכל, צריך לראות לאן אנחנו מתקדמים.
רק עכשיו נכחתי לדעת על החיוך המקסים הזה שלך, שאותו ניסית להסתיר ללא הצלחה עם ידך השמאלית. מעניין אותי מה גרם לך להוציא לפועל את הפלא הזה, המדגיש את הנמשים המעטרים את אפך.
אולי תסתכלי עליי בחזרה, בבקשה?
משום מה הרכבת עצרה לפני תחנת בנימינה. הנה, הרגע לו חיכיתי! זו אחלה הזדמנות להתחלת השיחה. באיזה משפט כדאי לי לבחור: "תגידי, את יודעת למה עצרנו?" או "מתי נראה לך שנמשיך לנסוע?" האופציות האלו נשמעות קצת בנאליות, אבל הן לא רעות. הן לא חושפות את הכוונה האמיתית שלי, ואני אגיע לליבך בעקיפין.
טוב, כעת את היא זו שלא ניצלה את ההזדמנות. לא הסבת את מבטך אליי, והנחת את ראשך בחינניות על החלון. קנאה החלה לקנן בי.
"תיזהר ממני," סיננתי לחלון, "היא שלי. אל תגרום לי להשתמש בפטיש החירום." הוא הקשיב, והחזרת את ראשך למקומו.
אבל עדיין לא הרמת מבט, כי את כל-כך עסוקה. כל-כך עסוקה באייפון הזה שלך. מתכתבת לך בוואטסאפ, בודקת את הפיד, רואה סרטונים, או שבכלל את שומעת מוסיקה באוזניות. אין לי מושג. כל זה באמת יותר חשוב ממני? תסתכלי עליי, ואני אגרום לך לחיוך אמיתי יותר ממה שהפלאפון שלך מסוגל. אני מבטיח להפתיע אותך עם חוויה חדשה, שתוסיף חום לנסיעה הקרה הזו.
כל שקע ברכבת תפוס. המטענים מחוברים כאינפוזיות לפלאפונים ומחזיקות את האנשים בחיים. הלוואי והיה לי מין שלט טלוויזיה שאיתו יכולתי לכבות את כל המכשירים האלקטרוניים באיזור. היית מרימה את ראשך בהפתעה ושואלת: "מה קרה?" והייתי זוכה בתשומת ליבך, ואת היית זוכה בי.
מצד אחד, המכשיר היה פוגע בתנועת הרכבת, והיינו נתקעים פה במקום עוד זמן רב. מצד שני, זה היה מקנה לנו עוד נושא לשיחה ועוד זמן אוויר.
אוקיי, יש גבול לזמן התקשורת בינינו שהקצתי לך. אני מוותר. חתונה לא תצא מכאן. אפילו לא שיחת-חולין.
הוצאתי את האוזניות מהתיק, חיברתי לפלאפון שלי, הפעלתי את נגן המוסיקה ועצמתי עיניים.
זה לא היה הולך בינינו ממילא, תמיד הייתי בחור של אנדרואיד.
// דין בן יצחק
