זו לא את, זו אני. לא קל לי עם המרחק ועם האדישות שיש בך. כל כך הרבה אנשים, מקום כל כך גדול ויותר מדי פרטיות. אני יכולה פשוט להעלם לך בין כולם, לשבת בצד ולחכות למשהו שלעולם לא יגיע, אני לא טובה בלהיות שקופה.
זו לא את, זו אני שצריכה מישהו שיטפח אותי וידאג ויחשוב עליי, אני צריכה את תשומת הלב- שלילית או חיובית או מה שלא תהיה, שיכירו את השם שלי ויברכו אותי תמיד בבוקר טוב, שיזמינו אותי למקומות ושתהיה בי גם את המוטיבציה להגיע.
אני כזו, שבורחת, שפוחדת להתמודד ומנסה תמיד לדחות את הכול לאחר כך ודואגת שהאחר כך הזה יגיע כמה שיותר מאוחר ותמיד כועסת על עצמי כשאני נכנעת ונותנת לעצמי מיליון תירוצים וסיבות למה זה טוב לי ולמה המלחמה הזו לא שווה.
אבל אני נשבעת לך שהפעם, זו לא בריחה, אני פשוט לא רוצה להיות כאן יותר, זו פרידה. הכבישים האיומים שלך, הפאבים המנוכרים והבניינים החומים מקבלים מדי שנה אלפי סטודנטים חדשים, אני בטוחה שלא תרגישי בהבדל.
את לא כזאת גרועה, אל תדאגי, יש בך גם המון טוב, המון צעירים ומסיבות מדהימות ואווירה סטודנטיאלית ואפילו סינמה סיטי בונים לך פה בקרוב… פשוט יש שילובים בטבע שלא מסתדרים. שמן ומים, מלח וסוכר, אני וצמר וגם אני ואת.
כבר קיבלתי חסינות מכל פרצופי ההפתעה כשאני אומרת שאני לא אוהבת אותך, כולם כאן חושבים שהם בסוג של קולג', נהנים מכל רגע-בין מסיבה למסיבה דוחפים כמה נקודות זכות ואולי זו אשמתי שאפילו לא ניסיתי להשתלב, אבל את פשוט לא גורמת לי לחייך.
כולם טוענים שזו עיר שמחה, חברותית, מקום שכיף להשתלב בו ואולי יישארו לגור בך גם אחרי שיסיימו את התואר שלנו במדעי הדשא. אבל את כל זה יש לי גם בבית, אז למה אני צריכה אותך?
אני צריכה את הים שלי, את המקום הרגוע והאוהב, אני צריכה את הפאבים שלי, שהברמן כבר לא שואל אותי מה אני שותה כי הוא כבר יודע את הסוג והכמות, אני צריכה את מרחק הנגיעה מהחברים שלי, שאוכל להגיד "אני עשר דקות אצלך" ואני צריכה את המשפחה שלי, לתת נשיקה קטנה לפני שאני יוצאת מהבית.
אולי אני ילדה קטנה, אולי המקום הזה קצת גדול עליי. כולם פה כבר עברו דבר או שניים בחיים שלהם ולהוטים להיות עצמאיים ולמלא את החיים בפעילויות וחברים חדשים. אבל אני, טוב לי עם הדברים הישנים שלי, טוב לי בחדר בבית של אימא, טוב לי לאכול ארוחת צהריים שסבתא הכינה, טוב לי ללכת לים שנמצא מרחק הליכה עם החברים שלי מהילדות, לא מאסתי באף אחד מהדברים האלה.
אז החלטתי, אחרי שנה שלמה- אני אורזת מזוודה של חוויות, צלקות וגם רגעים טובים ואני חוזרת הביתה, להתחיל משהו חדש-ישן. חוזרת להיות ברנדה שאני אוהבת.
להתראות בירת הנגב, זה לא הסתדר, אבל תודה בכל מקרה.
// ברנדה אזרצקי
