השבוע האחרון בחיי הרגיש כמו חצי שנה לפחות. אני מרגישה שהזדקנתי; הגוף עייף, הנפש עוברת עשרה תהליכים בו זמנית, הראש מסתחרר – עוד תחנה בחיים הגיעה לסיומה.
עזבתי את חיפה ואת בית הוריי הנעים בקושי בגיל 20 ומאז כמו נוודת, משתדלת לשנות סביבה ואווירה בערך כל שנתיים. עשיתי תואר, גרתי ב-3 דירות שונות, 3 ערים שונות, חוויתי כל חוויה, 2 עבודות "של גדולים", חברים שבאו והלכו ובאו וקצרה היריעה מלהכיל את הדקויות שבין לבין. בינתיים עברו 7 שנים, ההורים שלי עזבו את הבית בו גדלתי רוב שנותיי ואני עליתי על המסלול המהיר להונג קונג; צריך לשמור על עקביות, לא?
בעודי אורזת את ארגז הנעליים הרביעי שלי הגעתי למספר מסקנות:
* יש לי יותר מדי נעליים.
* הרבה יותר קל לארוז כשעוברים לחו"ל כי לא כל כך קשה לוותר על חפצים.
* נייר פצפצים זו המצאה גאונית ודיאטת מעברי הדירה, הלא היא דיאטת הפצפצים – לא פחות מעילוי.
* בית זה מושג שממש קשה לשים עליו את האצבע.
אני בטוחה שהיו לי עוד מסקנות, אבל הייתי רעבה מדי ושכחתי. ככה זה כשלא עושים קניות ומתקיימים מקוטג', טונה ועגבניה (ע"ע דיאטת פצפצים).
אז מה זה בית? היו לי כל כך הרבה בתים. מהיום שנולדתי חייתי ב-8 בתים, כולם שונים לחלוטין. חלקם מלאים וחלקם ריקים. חלקם בתקופה תמימה וחלקם בתקופה בודדה של הרבה חיפושים. חלקם הרגישו כמו בית וחלקם כמו חלל שמכיל אותי זמנית. כל אחד מסמל תקופת חיים. בקרוב אגיע לתחנה התשיעית במסע שלי וזה מעלה באופן טבעי את התהייה האם זה יהיה יותר בית או פחות בית מכל מה שהכרתי, דווקא כי זה במקום שאני בכלל לא מכירה ועל אף שזה יחד עם מישהו שאני מאוד מכירה.
תירו בי, אבל אני אופטימית. כי מה זה בסך הכל בית? מקום רך להניח בו את הראש; מקום שיכיל את הלב שלי וגם את השגעונות; תמונות על הקיר ואוכל שאני אוהבת; כרבולית על ספה; ואהבה שיכולה לספק אנרגיה לחיים שלמים. אה, ואינטרנט – חובה אינטרנט. סתם, אבל באמת שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים הרבה ובעצם צריכים את הדברים הכי פשוטים, אלו שמרכיבים בנו פסיפס של אור.
7 שנים, 5 בתים וגעגוע אחד שכבר מתחיל להיבנות בי, שכבה אחר שכבה. השבוע האחרון היה הכי ארוך בעולם אבל הוא לא אלא אקורד פתיחה לכל מה שעתיד לבוא.
מסקנות חדשות:
- יש תמיד להישאר בתנועה. אחרת, איך נתקדם?
- אהבה, כמו בית, מורגשת הכי טוב ברגעים הלא פורמליים, הקטנים, העדינים.
- אחרי כמעט 3 חודשים בנפרד, מסתבר שאפשר לחכות גם בקוצר רוח וגם ברוגע פנומנלי להתאחד עם עיניים כחולות שלי.
- אחרי כמה חודשים שסירבתי, היום מוכנה לומר שאני כן קצת אמיצה.
בית זה איפה שהלב שלך נמצא. מזל שאני מרגישה שאפילו שאני עוזבת, יישאר פה מספיק לב. ואם יש לי שני בתים, אז כנראה שאני האדם העשיר בעולם.
// רומי סיגל
