יש לי בעיה. אני אוהבת להסתכל על תמונות ישנות שלי. ולא, לא כאלה מהילדות שלי או מהבת מצווה, אלא תמונות שצולמו פעם, אבל לא ממש מזמן. כאלה שמסמלות תקופות, כאלה שדרך ההבעות שלי, המבטים שלי והכאילו חיוכים שלי, אפשר לדעת בדיוק מה הרגשתי באותו רגע.
והנה אני, במקום לפזז לצלילי דאנסהול בקומפורט, יושבת מול המחשב בבית של ההורים, כאן הזיכרונות בערימות של ג'יגה בייטים, ומתמסרת בזהירות להרגל המגונה שלי. למי בכלל יש כח למסיבות ביום שאריק איינשטיין מת?
הפעם אני בוחרת ב"תמונות מהאייפון 2013". ערימת זכרונות טרייה נפרשת בפניי בתצוגה מקדימה. "לאיזה רגע בא לך לחזור?", שואל אותי החץ של העכבר. ואני חושבת שלאף אחד.
זה לא שזו לא הייתה תקופה נפלאה. זו הייתה. היה בה הכל מהכל. היא התחילה בחורף מלא ציפיות, אני זוכרת שהיו כמה ימים קרים ממש, וגשומים, שלרגע הרגישו כאילו אירופה השתלטה על תל אביב הקטנה, חסרת האונים, שלא רגילה לעוצמות של הקור הזה. ואני נהנתי מכל רגע. מהצעיפים המהממים, מהמעילים השיקיים, מהנשימות שהשאירו אדים. מלשוטט עם אדם שרחוק שנות אור מכל מה שאני מחפשת, בסייף זון שלו, איזור ריינס-ארלוזרוב ולשלב ידיים קפואות באמונה מזויפת, אולי מתוך בדידות, אולי מתוך רצון לגלות עולם אחר ואולי סתם – מסקרנות לאן זה יכול להוביל.
מיותר לציין שזה לא הוביל לשום מקום. אבל זו הייתה רק ההתחלה של התקופה הזו, שכל כך חיכיתי לקרוא לה "תקופה" ולהפסיק לחיות אותה בהווה. וזה לא שהיא לא הייתה חוויתית בטירוף. היא הייתה. אבל ככל שאני גוללת עם העכבר למטה ומגיעה לאיזור מרץ-אפריל, אני מתחילה לראות איך המבט שלי בעיניים מתחיל להשתנות.
אני נראית עייפה. מותשת. מבולבלת. והנה תמונה שלי על הבוקר. ככה נראית בחורה בת 23 שמתעוררת בבוקר? לא. ככה נראית בחורה בת 23 שהלכה לאיבוד ולא מבינה למה הבוקר הגיע מוקדם כל כך. ככה זה כשישנים שעתיים בלילה לכל היותר. ככה זה כשלא חולמים ברווח שבין הלילה ליום אלא "נחים" כדי לצבור את המינימום של האנרגיות לקראת יום חדש. ככה זה כששותים כמויות לא הגיוניות של אלכוהול במועדון בועתי במרכז תל אביב ומתמודדים עם ההשלכות כמה שעות לאחר מכן, מול המחשב במשרד. ולא, זה לא היה האנגאובר. זה היה מצב נתון. כל יום מחדש.
והנה עוד תמונה, סלפי במעלית, שבורה, אבל אז היה נדמה לי שמאושרת. והנה הקרוק-מדאם שטחנו לפנות בוקר בבנדיקט. והנה הניצנים של תקופת ההתפכחות. רואים את זה בזווית של העיניים. עכשיו אני נראית קצת כועסת. הייתה לי סיבה. לא הבנתי איך הגעתי לשם ובעיקר לא מצאתי שלט יציאה. והנה הוא. והנה שוב אני, מישירה מבט מאוכזב למצלמה כאילו היא הייתה צריכה להציל אותי. והנה האחייניות המקסימות שלי, נקודות האור הטהורות שלי בכל הצבעים הפסיכודליים האלה שניבטים אליי מהעריכות שעשיתי לאינסטגרם.
אני סוגרת את התיקייה וברור לי שעוד אחזור אליה. הספיק לי להיום אבל זה הפך להיות חלק מהגמילה שלי. אני חייבת לראות, חייבת לחזור מדי פעם, וזו לא שזו לא הייתה תקופה נפלאה. זו הייתה. פשוט אפפה אותה אשליה אחת גדולה, אשליית הבועה, אשליית חוסר המשמעות להכל, אשליית הבואו-נפיג-את-הכאב-של-היומיום-בעוד-לילה-שלא-נגמר. והכאב לא נעלם אף פעם. הוא פשוט מתחפש למורפיום, יוצא לכבוש את תל אביב בלילה וחוזר על הגב של השמש בבוקר. אז נעים מאד, אני סמי ואני סאקרית של זכרונות.
// סמי אברמסון