השיר Drops of Jupiter, נכתב בשנת 2001 ע"י פטריק מונהן. באותה תקופה הוא היה במצב ממש לא טוב – חברת התקליטים איימה להעיף את הלהקה שלו (Train) מכל המדרגות אם התקליט הבא לא יצליח, בלהקה עצמה היו המון מתחים ומשקעים פנימיים שנצברו בחמש שנים בדרכים ללא שום התקדמות, ואז בתור פינאלה אימא שלו מתה מסרטן. מותש ומיואש מונהן יצא לחופשה של שבוע שלאחריה הוא תכנן לפזר את הלהקה ולמצוא מקצוע חדש. שנים לאחר מכן אני אמצא ראיון איתו שבו הוא מספר איך השיר בא אליו בחלום ואיך הוא התעורר ורץ לפסנתר בשתיים בלילה בהמשך הראיון הוא אומר שהשיר הוא על אדם שמגלה את עצמו מחדש בעקבות אובדן של מישהו קרוב אליו ועל ההרגשה שאותו אדם קרוב עדיין מלווה אותך ומסתכל עליך.
סבתא ואני, סוף שנת 84 ותחילתה של ידידות מופלאה.
אני לא יודע אם יש דבר כזה גיהנום, גן עדן או גלגול נשמות. אני בטוח שאם יש מישהו/י שמלווה אותי ומביט עלי מלמעלה זאת יכולה להיות רק סבתא שלי, שהיום מלאו שנתיים לפטירתה (25/11, הפוסט מתפרסם רק ב29/11, אל תהיו קטנוניים). אני מכיר היטב את המבט הזה שעוקב אחרי מתוך שתי עיניים חומות ומאחורי משקפיים עבות. זה מבט של אישה בת 88 שמקבלת את העובדה שיש דברים בי שהיא לעולם לא תבין כי יש בינינו פער של שני דורות, ויש דברים בי שרק היא תבין כי היא סבתא שלי, אשת סודי ואחת החברות הכי טובות שהיו לי אי פעם (כפרה על הסודות שלי שלקחת איתך לקבר, סבתא). זה מבט ישיר ולא מתנצל של אישה שאת מי שהיא אוהבת היא אוהבת עד הסוף ואת מי שלא, פשוט לא אכפת לה ממנו (היא הורישה את התכונה הזו לנכד שלה).
זה מבט של אישה שמצד אחד גאה בי שהפסקתי לעשן (למרות שלקח לי פעמיים) ומצד שני לא ממש מבינה למה הייתי חייב לעשות קעקוע. זה מבט של אישה שהייתה אוהבת אותי גם אם הייתי מעשן שלוש קופסאות ביום ומתקעקע מכף רגל ועד ראש.
מבט של סבתא.
זה מבט של אישה שבשביל כוס קפה איתה הייתי שם גם אלף דולר, אבל היא בכלל העדיפה וודקה, ואם כבר אנחנו יושבים לכוסית אז שאני אביא לה גם את הסיגריות אם אני יכול.
רק סבתא יכולה להסתכל על הנכדים שלה במבט כזה. יש בו כוח, אמונה ואהבה שנשארו איתי וכנראה ישארו תמיד, בלי קשר ל-האם מה שכתבו בשיר נכון או לא. בלי קשר לשיר הזה, כבר שנתיים עברו מאז שהיא הסתכלה עלי ככה. בלי קשר לגן עדן, גהנום, גלגול נשמות או שירים כאלה ואחרים, אני מתגעגע.
//זהר רץ