אני הולכת לחלק את הפוסט השבוע לשניים, בסוף אבל יהיה שמח.
אני לא חושבת שאני יכולה להתעלם ממה שקרה השבוע, בדרך כלל אני לא כותבת על אקטואליה, אלא מנסה לכתוב יותר על דברים שקרו לי במהלך השבוע. והפעם, רצה הגורל והאקטואליה השפיעה עלי. אריק איינשטיין נפטר השבוע, אני עדיין מנסה לעכל את מה שכתבתי הרגע. ואני עדיין לא מאמינה שאני יכולה לענות על השאלה "איפה הייתי כשאריק איינשטיין נפטר?", בכזה פירוט. כי זה באמת היה אחד הימים היותר קשים שהיו לי, גם מבחינה אישית וכמובן בעבודה. אני עובדת במערכת של תוכנית טלוויזיה אקטואלית, ורק כששמענו שהוא הובהל לבית חולים, אנשים היו על סף בכי. זה קשה, מטורף, ומעניין ברמה פסיכולוגית כבר, איך איש שרובנו מעולם לא פגשנו נכנס לחיים שלנו בצורה כזאת והשפיע על בערך הכול.
זה איש שאנשים ביום שלישי בלילה בכו עליו, מבוגרים וילדים, איש כל כך חשוב, וכל כך צנוע שהוא כנראה היה נחרד מהפוסט הזה. ולכן, אני לא אפאר אותו יותר מידי בכדי לשמור על כבודו.
באף אסון שיצא לי "לסקר" ודיברתי עם משפחות של אנשים שמתו, לא הרגשתי ככה. בדרך כלל אפשר לנתק את עצמך מהסיפור כי אין לי קשר למשפחות, אפשר להיות נוראיים ולצלצל ולבקש מהם להגיע לתוכנית או לעלות לטלפון. אבל פה לא הצלחתי לעשות את זה בכלל. גם רוב החברים שלו עוד בכלל לא ידעו מה קורה ולהיות זאת שמדברת עם תיקי דיין על זה שהוא נכנס לבית חולים הרגע, לא רציתי להיות במקום הזה בכלל. נחנקתי כשדיברתי עם פיטר רוט, ולא בקטע של ההערצה, שנינו פשוט לא הצלחנו לדבר ויאמר לזכותו שהוא עוד איכשהו הצליח טיפה לדבר ולהוביל את השיחה לזה שזה קרוב לו מידי הנושא הזה. ואחרי שהצלחתי קצת לצאת מהמחנק שהיה לי בגרון, אמרתי לו שהוא צודק. אני כותבת כרגע עם דמעות בעיניים ואני לא יכולה אפילו להסביר, אבל כנראה שלא צריך.
תמיד חשבתי שאם אני אסתובב מספיק בתל אביב אני אראה מתישהו את אריק איינשטיין, כי כולם אמרו שלמרות שהוא ממעט לצאת מהבית יש כמה מסעדות שהוא פוקד אותן באופן קבוע. ותמיד חשבתי שאם במקרה אעבור לידן, אני אראה אותו. אני כנראה לא אגיד שום דבר כי אני יודעת שלי אישית קשה לדבר עם אנשים שאני עד כדי כך מעריכה כי זה תמיד מביך, ותמיד אין לי באמת מה להגיד להם. כי "גדלתי על השירים שלך ואתה הכי נפלא שיש" לא בדיוק משאיר מה להגיד אחרי. אלא אם אני עם זמר "לאומי" אחר. ואני גם יודעת שהוא לא יאהב את זה. אז אני אביט בו, והוא כנראה היה מבין שזיהיתי אותו ואני הייתי יכולה להגיד "ראיתי את אריק איינשטיין היום! הוא עדיין גבוה, והוא נראה כמו בקלטות שהיו לי".
מסע הלוויה של אריק איינשטיין ממה שראיתי, כי לצערי לא הייתי בו, ואני גם לא בטוחה שהייתי הולכת אליו אם הייתי יכולה, כי אחרי הכול זה מוזר מידי כי לא באמת הכרנו. אבל המסע שלו רק הראה על כמה חיים הוא השפיע. ומשהו בי טיפה שמח שהוא מת כמו שכולנו הכרנו אותו ושהוא מעולם לא הסתבך עם באמת להיות זקן. אבל רק טיפה שמח כמובן, כי הוא לא היה אמור למות בכלל. כי אגדות לא אמורות למות ובטח שלא אריק איינשטיין כי הוא תמיד היה יותר מאגדה.
אמרתי שהחלק השני יהיה שמח, אבל בזמן שכתבתי את זה החלו שמועות על חייו של ספי ריבלין, אני עוד לא רוצה לכתוב עליו כי אני מקווה שהוא לא צריך עדיין הספד.
אני מסיימת בשמח – ביום שבת הזה 30.11 אני מופיעה יחד עם עוד אנשים מצחיקים באוזן בר, תבואו. כי אחרי שדבר כזה קורה צריך שיהיה חלק שמח.
https://www.facebook.com/events/768356883180299/?ref=3&ref_newsfeed_story_type=regular
//דניאל בוקס