האולסטאר הירוקות שלי תמיד מביאות איתן מזל, והפעם גם לא ציפיתי להרבה. אני אוהב את החורף. אנחנו תמיד מקפידים להתלבש בו יפה יותר, והקור שבחוץ מכתיב מין אינטימיות חמימה כזו, אפילו בינינו לבין עצמנו. בדרך כלל אני מאוד מקפיד על הלבוש שלי, אבל לא הפעם.
בקושי זכרתי את השם שלך גם חמש דקות אחרי שנפגשנו, אבל החיוך שלך כבש אותי, ואני אוהב אנשים שמאירים לי פנים. במקום לשבת בבר שסמוך לביתי נסענו אל הדירה שלך, ולאחר מכן הסתובבנו בעמק האלכוהול והאיזורים הרומנטיים יותר של העיר, בואכה נווה צדק.
כששאלת אותי מה פשר הטבעת על האצבע שלי, טענת גם שעל האצבע שלך תהיה רק טבעת נישואין, וקראתי לך לאזור אומץ ולהציע. סירבת בטענה שאולי עבורי זה יהיה סיפור מעניין לפנתיאון, אבל עבורך מעט פחות, הרי כמעט ובטוח שאסרב. באותו רגע אמרתי לך בשיא הרצינות והכנות שבמידה ואקבל ממך הצעה אמיצה שכזו, קיים סיכוי שלא אסרב, ובתוך תוכי הסתכלתי על החיוך הכובש שלך, והרגשתי שבאמת לא בטוח שאסרב.
אחד מהרגעים היפים ביותר שהיו לי לאחרונה הוא אותו רגע קטן שבו ישבתי במונית בדרך הביתה, חיוך קטן של אושר על פניי, ומאות אלפי אנשים ברחוב נראים לי כמו יקומים מקבילים. אני בתוך עולם משל עצמי ולרגע הזה יש מוזיקת רקע משל עצמו, מוזיקת רגע. הרגעים האלה נדמים להבטחה קיומית, קטנה כזו, כמו טפיחה קטנה כזו על השכם. יופי, יובל, יופי לך.
הסכמתי גם כשהצעת לי שניפגש בערב למחרת, שוב באותו הבר שבו היינו אמורים להיפגש מלכתחילה. גם הפעם לא השקעתי יתר על המידה, ג'ינס, סוודר דקיק, מגפיים, מחכה לך על הבר, חמש דקות אחרי השעה היעודה. עשר דקות לאחר מכן קיבלתי ממך הודעה שלא אאבד סבלנות ושאתה מיד מגיע, סיפורים על מונית שמתעכבת, ואחד-אני שלאט לאט מאבד את התום שלו.
חצי שעה מאוחר יותר, רווי במשקאות פרי ידיו של הברמן שקיבל את מיטב החיוכים המזוייפים שלי, מסרב בתקיפות להפוך אותו לפסיכולוג-בעל-כורחו, כבר הבנתי שנפלתי קורבן להברזה, ועוד אחת כזו שנבנתה לאט ובזהירות. הרי בשביל מה טרחת להדליק אותי וליזום, אם במילא תכננת לא להגיע? איך ברגע אחד לחץ האוויר התרוקן מתא הנוסעים, ובבת אחת חזרתי להיות ילד אבוד של שנות התשעים.
תחושת ההחמצה כבשה אותי לאורך מאות המטרים של בטון המדרכה, במורד הסמטה שיורדת מרחוב בן יהודה אל ביתי, והאלטר אגו שבתוך ראשי פיזם לעצמו סצינות של עלבון מהסדרה 'פלורנטין', כאלה שבהן איילת זורר מבינה שאהובה ג'וליאנו מר לא בעניין של לתקשר איתה על אותו גל, או להגיע, או בכלל. שנות התשעים היו סוג של מלנכוליה תמידית, עד כדי שלפעמים כשאני מנסה להיזכר בהן הן נדמות לי כמו חורף נצחי, עם מעילים, רדיאטורים, הרבה גשם וירושלים אפלולית ואפורה.
רגל על רגל ישבתי במרפסת, מנסה להבין למה אנשים כמוך עדיין מתהלכים חופשיים על פני כדור הארץ, והודעה דרמטית שבישרה על לכתו של אריק איינשטיין היתה כמו בולען שבלע לתוכו את רגשות ההלם והעלבון שהיו שם בעקבות האינטראקציה איתך. בבת אחת חזרתי באופן חד וברור לשנת אלף תשע מאות תשעים וחמש, לאותו נובמבר, ולתחושת התום שאבד, לידיעה הברורה שעוד באותו הבוקר הכל היה אחרת, העולם שלנו כחברה, ושלי כאדם, היה מקום מעט טוב יותר, ועכשיו לעת ערב מעט התקלקלנו, והתקלקלתי אני.
בוקר, ואוטו, ושוב המולה. בדרכי לעבודה הפעם הקפדתי לנסוע עם החלונות הסגורים ולשמוע את השירים האלה שבכל מצב נתון היו תמיד מורידים לי דמעות וגורמים לי להיות מלנכולי, וידעתי שעד עכשיו אי שם ברחוב חובבי ציון היה מי ששמר עליי מפני דמעותיי שלי, גם אם זה באופן מטאפורי בלבד, ועכשיו נשארתי לבד.
//יובל אורן