אם החיים היו טלוויזיה, היינו ביחד בסוף. או שהיינו חברים טובים או שהיינו מסיימים עם סגירת מעגל. אבל הסיפור שלנו לא צולם, בוים, הופק, נערך ושוחרר אל הצופים עם סאונד אפקט של צחוקים. ברקע שלנו לא היו אנשים שצחקו כשסיפרנו בדיחה, שנדלקו כשעשינו סקס, שבכו כשנפרדנו והחזקנו ידיים ולשנינו ירדו דמעות.
ואם היינו בטלוויזיה הייתי יודעת שבסופו של דבר תגיע לבית שלי ותחכה בכניסה. ואני אראה אותך מרחוק ואתרגש עם פרפרים בבטן וארוץ אלייך ונתחבק ונתנשק. ואני אחשוב שאתה אוהב אותי.
בעולם האמיתי זה בעיקר כאפות מנטליות.
התחושה הזאת שאתה סוף סוף מתנער מהדבר שעשה לך כואב כל כך לאורך זמן, ואתה יושב ומתנהל עם היום יום שלך ואז מגלה משהו חדש על האדם שאתה אוהב וזה כאב פיזי מידי.
אגרוף בבטן, סכין בלב, המוח נהיה קצת מעורפל, אין מספיק אוויר, גוש בגרון.
בטלוויזיה לא מרגישים את זה, ועד שלא הרגשת את זה בעצמך ֿלא תוכל להבין את היכולת של המחשבות שלנו לגרום לנו כאב פיזי, כל כך כואב שבא להקיא.
בטלוויזיה אנחנו רואים את הדמות עצובה ואז בפרק הבא היא צוחקת ושמחה. אנחנו לא הולכים יחד עם הדמות והמחשבות שלה, כמו שהמחשבות שלנו עוקבות אחרינו לכל מקום.
מתעוררת בבוקר, הראש מתאפס, פותחת את האייפון. נזכרת. וזה הולך איתי לכל מקום, לא משנה איך אסיח את דעתי, לא חשוב כמה דאגות אחרות יהיו, התחושה הנוראית עוקבת אחרי ולא משחררת.
הוא לא אוהב אותי, הוא לא רוצה אותי, זה לעולם לא יקרה, הסוף.
בחיים האמיתיים אין לובסטרים, זה לא מי שאנחנו, אנחנו לא שייכים אחד לשני ואנחנו לא עושים החלטות לפי תחושות בטן. בחיים האמיתיים אנחנו נשארים עם תהיות וטעויות. מחשבות בלתי פוסקות על "מה אם" ו"איפה טעיתי", ואנחנו נותרים עם הודעות בלתי נענות, בכי בלתי נשלט, לילות ללא שינה והצצה הרסנית לפרופיל של פייסבוק.
אנחנו לא רוס ורייצ'ל, לא מרדית' ודרק, לא סקופילד ושרה.
זאת רק אני עכשיו בסיפור, זאת שתמיד היה ברור לה שהסוף הוא כזה, זו שידעה שתשבור אותה ושרק לך יש את הכלים לפגוע בה כל כך.
זו אני עם הסיפור שלי, אתה היית ניצב, הגעת ולכלכת לי את סט הצילומים. והלכת, והשארת אותי לנקות לבד.
// לודה גרקו
