אני זוכרת שבתור מדריכה צעירה בקייטנה אי שם ב2007 כשעמדתי לקבל את הקבוצה הראשונה שלי אמרו לי דבר מאוד פשוט "אל תצעקי על הילדים יותר מדי, אחר כך הם יתרגלו לצעקות וכשתצטרכי את זה באמת, הם לא יקשיבו יותר".
אז ארגוני טרור יקרים, לתשומת ליבכם. יותר מדי זאב זאב אתם עושים לנו עם האזעקות האלה. אחר כך, כשתהיו רציניים וסוף סוף תעלו על דרך באמת להשמיד אותנו, כבר לא נקשיב לכם.
אני דרומית תמידית. מאז העלייה לארץ לא זזתי חצי מטר מאשדוד ובאוקטובר האחרון נדדתי מעט לבאר שבע, שהתבררה כנדידה מוטעית ואני עוד רגע נודדת לי שוב, לשדרות, ואני תוהה לעצמי, אולי מגיע לי ללמוד תואר שלם בלי שיפול טיל על מקום בו אני נמצאת?
אני תמיד מתגאה ובאותו הזמן גם קצת כועסת שאזעקות כבר פשוט לא מזיזות לי. אני יודעת, זה מסוכן, זה מפחיד ואני זוכרת את הפעם ההיא שזה נפל בבית ההוא, ממש 10 מטר מהבית שלח, אבל זה פשוט לא מפחיד יותר. כשדבר כזה הופך לשגרת חיים, נהיים אדישים אליו וכבר לא חוששים. מה שיקרה יקרה.
11 בבוקר. יום שלישי המדהים שבו אין לי שום דבר במערכת ואני יכולה פשוט לרבוץ במיטה ללא שום מעש. באר שבע. שכחתי שיש תרגיל ושיש אזעקה.
מלחמות מפחידות הרבה אנשים. אותי לא. מצוק איתן אני בעיקר זוכרת את העובדה שיכולנו להרשות לעצמנו לא להגיע לעבודה ולרבוץ מול הספה ולראות סרטים, או לשחק אותה אמיצים ולצאת לאיזה פאב בערב וכשאתה שיכור, האזעקה תמיד נראית מצחיקה יותר. חוויה.
אבל מצד שני, יש זיכרונות צורמים יותר. של כל החיילים שהלכו לנו וכל החיילים שלצערי עוד ילכו, כי המצב הזה לעולם לא נגמר. אולי הגיע הזמן פשוט לסיים עם הכול ולחתוך את ראש הנחש (סגנון דאע"ש, הם מתחברים לזה לא?) ולתת לאנשים לחיות את חייהם בשקט.
אנחנו לא באמת יושבים כל היום וצופים בחדשות, אנחנו מתעדכנים בוואטסאפ ואנחנו הופכים לעיתונאים אחד של השני. אנחנו לא באמת נסתגר בבית לכל הקיץ, אנחנו צעירים, אנחנו רוצים להנות. אנחנו לא מתחבאים כל היום במרחב המוגן ואוגרים שם מים ומזון, גם אם יש אזעקה כל חמש דקות, אנחנו מטיילים ונזהרים וגם רצים כשצריך.
לא צריך לתרגל. אנחנו מתורגלים, רגילים ואדישים מתמיד.
הגיע הזמן שמישהו שם יתעורר ושהתרגיל יישאר תמיד בגדר תרגיל, שלא יהיו לנו שעונים מעוררים בשעות שלא כיוונו אותם ושנוכל בקיץ לרבוץ בים בלי לחפש איפה להתחבא בזמן אמת. הגיע הזמן שתהיה לנו ממשלה חזקה שתוכל להגן עליינו, שלא תהיה ממשלת תרגול, שלא תהיה ממשלת שווא.
ועד אז, נתראה בחדר המדרגות בקיץ אה?
// ברנדה אזרצקי
