כמו שכבר כנראה כל העולם יודע, לפני חודש נסעתי לזימבבואה להתנדב עם אריות. על החלק הראשון של המסע אפשר לקרוא כאן
יום רודף יום באנטילופ פארק. השעות עוברות מהר, הימים עוברים לאט. תוך 24 שעות הפכתי מבנאדם שנלחם כדי לקום בשמונה וחצי מהמיטה לבנאדם שמזנק בשש ורבע מהשמיכות, מצחצח שיניים עם עוד 7 חבר'ה בשירותים משותפים וממהר לפעילות הראשונה של הבוקר ב6 וחצי (בערך). הימים תמיד מתחילים ומסתיימים בהליכת אריות עם שני גורים מתוך שגר של 4. אחרי שבוע כבר הצלחתי להבדיל בינהם. אמני הוא גור מתפנק ורגוע. ארושה הרפתקן וכהה פרווה. אליקה היא אמנם גורה אבל לביאה בהתהוות, ציידת, במלוא מובן המילה. אפריקה הגור הרביעי הוא המלכותי מכולם. גדול, דומיננטי. יום אחד הוא יהיה מלך החיות. בנתיים הוא מגרגר כשאני מגרד לו את הבטן. את האושר שמציף אותי כשהוא רץ אלי ומתחכך בי ישר כשפותחים את הכלוב שלו אין טעם לנסות לתאר במילים.
אליקה- לביאה בהתהוות
בין טיול לטיול הבנתי את מלוא המשמעות של תיירות התנדבותית. אני ועוד 20 מתנדבים בנינו פלטפורמות לאריות, הלכנו שעות ברגל בחיפוש אחרי מלכודות לא חוקיות, עשינו עבודות גינון וכן, גם ניקינו כלובים. כמובן שאין לי תמונות של הפעולה הספציפית הזו אבל בואו נגיד שלעולם אני לא אתלונן כשאני אוסף אחרי הכלב שלי. פעמיים יצא לי גם לבתר גופות של פרים או כמו שהאריות בטח קוראים לזה- להכין ארוחת צהריים.
לצד הפעילויות הלא נעימות יש דברים שמעולם לא חלמתי שאעשה. מהכנת צעצועים לאריות דרך יציאה עם לביאות בוגרות לסוואנה כדי לעקוב אחרי כישורי הציד שלהן. רכבתי על סוס בתוך נהר אל עבר השקיעה (כמעט) ערום ברגע שאזכור לנצח. שיחקתי כדורגל עם יתומים. בישלתי ארוחת צהריים ל25 ילדי רחוב, ישבתי איתם ולימדתי אותם כפל וחילוק עד 20 (איפה המורה שלי למתמטיקה מהתיכון שיראה שגם לאנשים שעשו 3 יחידות יש עתיד). ביומיים שבהם התנדבתי עם בקהילה הייתי עד לעוני שלא ראיתי בחיים. בתי יתומים שהתנאים בהם גרמו לי להתגעגע לבסיס הטירונות שלי. ילדות בנות 14 בהריון. ילדים בני 17 מכורים להסנפת דבק שנראים כמו בני עשר (דבק הוא מעכב גדילה). ובכל זאת, מחייכים. אפילו מאושרים. ערב אחד התובנה מכה בי- במדינה מוכת עוני עם 90% אבטלה, התושבים פשוט לא מקשרים בין כסף לעושר. אין זמן להיות עצוב, אין טעם ליאוש. חייך, כולנו אוכלים אותה.
רגעים של אושר בבית היתומים
שקיעת השמש האפריקאית לוקחת כשעה. כל ערב אני לוקח פחית של בירה מקומית לקצה הנהר ומביט במה שנראה כמו מופע אור קולי בבימוי אימא טבע, או אלוהים, תלוי את מי אתה שואל. בלילה אני לפעמים נתקע על השביל בין המגורים לחדר האוכל ומביט בשמיים רבע שעה בלי לזוז.
באחד הלילות קרה הדבר ממנו חששתי יותר מהכל- נכנסתי לשיחה על הסכסוך הישראלי פלסטיני. אלכס מאיסלנד שאל אותי אם זה נכון שכל יום צה"ל הורג ילדים פלסטינים. אני מגלה שיש מכנה משותף למתנדבים הסינים, הסקנדינביים, הבריטים וההולנדים- הם לא יודעים כלום על המצב הבטחוני בישראל. הם מקשיבים, אני מדבר. למחרת אלכס מוסיף אותי בפייסבוק. כנראה שכנעתי אותו שאני לא רוצח.
אני יכול להמשיך לספר במשך שעות על האריה האפריקאי.על העוצמה הפיזית, על איך זה מרגיש ללטף רעמה. אבל במקום זה הנה כמה עובדות סובייקטיביות לחלוטין על אריות:
לאריות יש את העיניים הכי יפות בטבע. שאגה של אריה נשמעת למרחק של שמונה קילומטר. כשאתה נמצא בקו ישר מול אריה שואג, אתה מרגיש את הלב שלך זז בתוך הצלעות מעוצמת השאגה. זה גורם לך להבין כמה אתה קטן ביחס לעוצמה של הטבע. כמה בני אדם הם קטנים. גם אם נבנה עוד חמש מאות קניוני עזריאלי, גם אם נמציא עוד אלף סמארטפונים. כשאריה ישאג עלינו, הדבר היחיד שנחשוב עליו הוא "איך אני זז לו מהדרך". איך אני מפנה מקום לחיה הזו הפראית. מלאת העוצמה. מלך החיות.
// זהר רץ
כל הזכויות לתמונה שייכות לקמילה מונסקו לאורידר