שוב את מול מראה. כבר לא חולצה ארוכה, את לא יכולה להסתכל יותר על הבגדים האלה. החום של יוני גרוע בהרבה מזה של מאי, אפילו את מבינה את זה.
הוא יושב על השולחן בפינה, מסיים עוד כוס, מסתכל עלייך כבר שעה. זה מה שקורה כשאת לובשת את הגופייה של אחותך הגדולה, טיפשה. זה חשוף מדי. והחצאית מיני הזאת ממש לא במקום. אין לך מראה בבית?
מתוך 9rooms
חצי שיכור הוא מצליח לקום, לעשות צעד. "יש לי חבר," את אומרת בלי למצמץ. מה קרה? ממתי את משקרת ככה לאנשים שמתחילים איתך? את אמרת שאת לא כזאת. "אה, מצטער לא ידעתי" הוא אומר וזוחל חזרה לפינה שישב בה.
"למה אמרת את זה?" היא מסתכלת עלייך. את לא יודעת. זה אינסטינקט. לכי תסבירי להם שהמשפט הזה כמעט תמיד היה נכון, לא היית לבד כמעט אף פעם. ומה יקרה אם תתני למישהו להתקרב? אף אחד לא חצה את הגבול הזה, מאז. אפילו חיבוק יחזיר אותך אחורה.
"שיקרתי," את מתוודה אחרי שתי כוסות. "אבל למה?" את מתחילה להסביר. לא הכל בבת אחת, קצת בכל פעם בין לגימה ללגימה. זה לא הוא, זו את. הוא לא יבין ואת גם לא יכולה לצפות ממנו. אבל משום מה הוא עדיין לא הלך מפה, אז אולי הוא דווקא בסדר.
זרועות חזקות עוטפות אותך, יד מלטפת את הלחי, פלאשבקים. אחד אחרי השני. משהו בריח הזה פשוט מעלה זיכרונות. צליל דומה מדי, נגיעה באותה נקודה, זוז. לך מפה. תבין, זה לא אתה, נפלת על בחורה דפוקה.
יש פה עוד עשרות בנות מסביב, לך לכל אחת אחרת. אתה לא צריך את זה, בסך הכל באת ליהנות. אבל לא הלכת. "למה? למה אני?" את לוחשת בעיניים מלאות דמעות. "לא יודע, משהו אומר לי לא לעזוב אותך".
אולי זו הבירה שמוטלת על הדשא שמונעת ממנו לברוח, אולי משהו פנימי גרם לו להישאר שם מתחת לירח, איתך. עוד חודשיים הוא יתקשר, מלא חרטה ויתחנן שתסלחי לו, אחרי שיחלוק את אור הירח הזה עם מישהי אחרת.
ואת בסך הכל בסדר עם זה, לא מפריע לך יותר מדי. אחרי הכל, באותו לילה לפני חודש נערכה ההלוויה שלך, ואף אחד לא בא. תבין נשמה, זה לא אתה. נפלת על בחורה דפוקה.
// אריאלה מסרסקי