כמה שנים אחורה, 1:30 בלילה, 1+1 על כל המשקאות על הבר, בחצי השני. אני יושבת עם כל החבר'ה שעוד לא לובשים ירוק כדי להיפרד מהם בפעם האחרונה לפני שאני מצטרפת לשורת המצדיעים שממול עזריאלי מחר בבוקר.
אה כן, פרט שולי. בסדר נכון, צריך לקום ב-6:30 שזה עוד חמש שעות אבל רגע, מי יודע מתי אני אראה אותם שוב, אולי רק עוד יומיים, שלושה. כשכבר הגיע השלב שבו אני מרגישה חלשה קצת ובמצב שגם אם הגבר הכי ערס בבר ישאל אותי אם אבא שלי גנן, אני אענה לו שאני פרח, החלטתי ששלוש שעות שינה זה גם בסדר.
השעון המעורר צילצל, קמתי בבהלה, בחיים לא ראיתי את השעה הזו על השעון, מנסה למצוא את המכנס חאקי המגניב שקניתי כדי להתרגל ויאללה לקום. אני יוצאת לסלון ורואה את ההורים עם הקפה והטלוויזיה כאילו הם מחכים לי כבר שעות, אני מכינה איזה הפוך ויוצאת למרפסת להסתכל על קינג ג'ורג' בפעם אחרונה ליום-יומיים הקרובים.
הגיעה השעה ללכת והאמת – אני בשיא ההתרגשות. אין לי מושג מה לחשוב, אני מפחדת שאני אהיה ״אני מדי״ וזה מלחיץ לפעמים, אני מפחדת שהמפקדת תגיד משהו ואני לא אסכים לזה ואלך הביתה, ברגל. אני מפחדת שהאוכל יהיה מלא בשמן כי אני בדיאטה ובטח לא יהיה שם בית קפה או ביסטרו, טוב נו… נקווה לטוב.
הגענו לבקו"ם וההורים כבר התחילו להתרגש ממש, שהרי אני התינוקת שלהם, וכמה חברים שבאו להיפרד, למרות שנפרדנו אתמול בבר, ואני, מתה לאספרסו. כשהגענו למחנה הטירונות היה כבר כמעט לילה, כי זה לא היה בתל אביב, ולא היו שם צימרים, היו שם אוהלים!!!
חשבתי שזה הקטע שבו עושים דברים של קאמפינג, אתם יודעים, בישולי שטח, פק"ל קפה וזה, אבל טעיתי. אמרו לנו לפתוח שעונים (עדיין לא הבנתי איך לעשות את זה, לא היה לי שעון, וכשהיה לי הוא לא נפתח) ולהגיע בעוד 10 שניות לצד השני של היער. טוב, ספרתי בלב ונראה לי שזה לקח בערך 5 שניות למרות שהייתי נמוכה, ואז הבנתי – זה כנראה הולך להיות קלי קלות. בסוף הטירונות היתה לנו שיחה עם המפקדת. היא אמרה לי שהתפקיד שלי הוא לא תפקיד שאפשר לעשות בו יומיות ושאני אצטרך להתרגל לעובדה שאני הולכת לשרת רחוק מהבית. אז שאלתי אותה האם במקום הרחוק מהבית הזה יש קו 5 כי אחרת אין לי איך להגיע הביתה.
יום ראשון הגיע ואני צריכה ולנסוע למקום הרחוק הזה ואין מקום מפלט כי גם עשיתי קורס מכשיר בין לבין ועכשיו רק נותר לקוות לטוב. אז אבא מסיע אותי למקום. הוא יוצא מארלוזרוב, נכנס אל מתחם תחנת הרכבת ויורד לאיילון, דרום.
הוא נוסע 5 דק', 10 דק', הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר, אני שואלת אותו לאן אנחנו נוסעים, הוא אומר לי שלבסיס שבו כל המדריכות נמצאות. אני חושבת לעצמי שזה יהיה מגניב שמלא בנות שעברו הכשרה כמו שלי יהיו איתי אבל רגע, מה קורה פה עם המרחקים. כמה זמן הולכים לנסוע? אבא אומר, שעה וחצי כזה. שעה וחצי?! מה?! אמרו לי שזה לא יהיה כזה רחוק.
הגענו. מדבר, לייק דסרט, וזה ממש לא מתוק. טופס טיולים זריז ותצטרפי לאוטובוס לכיוון עזה. עכשיו עופרת יצוקה כפרה.
// ליהיא מלמד
