“I like your dress”, אומר לי האמריקאי הגבוה והשזוף מהצד הנכון של הבר, איפה שהרוזה נמצא. הוא משגר אליי כוס ושולף כרטיס ביקור. מפיק ובמאי מאטלנטה. נעים מאוד. סמוקה ומחוייכת אני לוגמת מהיין ומודה לאלוהים שהלכתי על ה-little black dress הקלאסית. כמו תמיד, התוצאות מדברות בעד עצמן.
החודש האחרון כלל בתוכו סידרת טיסות שלא הייתה מביישת דיילת אויר. פריז, לונדון, אל-איי, שוב פריז. ביליתי כל כך הרבה זמן בג’ט לג, שכשהתעוררתי בשבוע שעבר בריביירה הצרפתית, הייתי בטוחה שאני עדיין חולמת. וגם הפעם, המציאות עולה על כל דמיון;
אני בפסטיבל קאן, הרגע יצאתי מהקרנה של סרט קולנוע שבו אני מבליחה על המסך לכמה שניות. אוסקר לא יפגוש אותי על התפקיד הזה, אבל אני מסכמת לעצמי בלי שום צל של ספק, שבמצעד הרגעים הגדולים של השנה, הרגע הזה עוד ינצנץ גבוה בין המקומות הראשונים.
ברגעים כאלה אני מרגישה קצת כמו בגירסה הצרפתית של סינדרלה. קשה להאמין שבהחלטה נקודתית, לפני כמעט שנתיים, הצלחתי למנף את החיים שלי ולהפוך כמעט כל דבר בהם לאפשרי.
למחרת, אני משכימה עם הציפורים לטיול בוקר על החוף. פריז אמנם רומנטית ושרמנטית ונפלאה, אבל דבר אחד אין בה – ים. אני ממשיכה אל תוך העיר בשמלה מתנפנפת שמתבדרת ברוח (אה-לה מרלין מונרו) וגומעת את הסמטאות הצבעוניות.
האירוע הבא במהלך היום, הוא פאנל בנושא הפוטנציאל הגלום בקולנוע לקידום המודעות לאלימות כלפי נשים, אליו אני מגיעה תחת שרביט הספיסטיקז’ואל. זה הלוק הפריזאי המועדף עליי בעונות המעבר, ובכל פעם שבא לי לשדר יותר ביזנס מפלז’ר.
הפאנל עוסק בתהליך יצירת הסרטים, ואני מופתעת וגאה לגלות ששלוש מתוך ארבע הדוברות בו הן ישראליות (ביניהן ענבל לסנר ולינור אברג’יל, עם הסרט Brave Miss World, ולזלי אדווין עם סרטה India’s Daughtar). בתום הפאנל אנחנו מחליפות כמה מילים על סגירתו של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, מהחשובים בעיניי בארץ ובעולם, ואני יוצאת משם עם כוונה מלאה לגייס משאבים להשבתו.
בלילה האחרון לפני החזרה לפריז, אני משוטטת ברחבי העיר עם חברים ותיקים מהארץ שבאו לחגוג פרימיירה. הנוסטלגיה והיין נשפכים כמו מים ואני באמת ובתמים מאושרת וגואה מהתרגשות.
“יושב עלייך טוב, הלוק הצרפתי”, הם עוקצים בקריצה כשאנחנו נפרדים, ואני חוזרת לעוד לילה לבן אחרון, שבו אארוז בחופזה, אעלה למטוס, וסוף סוף אגיע הביתה.
// מור כהן