בימים שלכתיבה הייתה משמעות גדולה יותר עבורי, הייתי ממלאת נהרות של מילים. אוקיינוסים של רגשות נכתבו בין אלפי דפי מחברת מהוהים, בבלוגים מפוקפקים, בדפים עם קרעים שנשכחו בתיק, העיקר להוציא החוצה, לפני שאשכח.
היום המוזה דופקת לי בדלת בעיקר בסיטואציות שלא מאפשרות לי לכתוב: באמצע הסופר, בין שיחה אחת לשניה בעבודה, במקלחת, בשישי בלילה כשאני עולה לישון עייפה ומרוצה ובעיקר מלאה בשמירת שבת שלא מאפשרת לי לשלוף את המחשב ואת התודעה שלי לשורות מסודרות.
היומן הראשון שניהלתי היה בכיתה א': גדול מאוד, לבן מאוד, קשיח מאוד, עם כתב מזעזע וענק: "יומני היקר". ליוויתי את קורות חיי המסעירים בציורים מסעירים עוד יותר. במהדורה המוקדמת (והיחידה) של היומן הזה תוכלו למצוא את הפרשיה המרתקת: "לקחו אותנו לסיור בירושלים והלכנו למוזיאון המדע, שם אמא ואני עלינו וירדנו במעלית מיוחדת". כן כן. חיינו על הקצה, אי אז בניינטיז.
בכיתה ג' המורה דבורה עיגנה את הכתיבה בשיעור מסודר שנקרא בשם המקורי "יומן". היה לי אז יומן תכלת ספוגי וחמוד מאין כמוהו, שעד היום ריח הדפים שלו נמצא לי באף.
ההיסטוריה של אז כפי שהיא השתקפה בעיניים של ילדה בת 8 נכתבה שם בגילוי לב די אמיץ, אני חייבת להודות. זוכרים את יחיא עיאש, הגיבור האלמותי? הוא היה אחד מנושאי הכתיבה שלי שם. אני זוכרת ששמעתי ברדיו שאלוהים נפרע ממי שעושה רע ומחזיר לו מנה אחת אפיים וכתבתי את זה ביומן – המורה דבורה ביקשה ממני למחוק את ההנחה החוצפנית שלי, ועד היום חצי עמוד של חוויות מחוק שם, מזכרת לשיעור בחופש הביטוי.
אחר כך כבר נהייתי יותר מסתורית. "ק.מ" היה קיבלתי מחזור, אות ענקית ובודדה ב–א' ב' העברי הייתה שם של בן שנדלקתי עליו, ועוד ועוד.
אחר כך הגיעו שנות התיכון , ואיתן מליוני חפירות עצמיות. דפי יומן רגילים לא הספיקו לי, ושלל התחבטויותיי עלו שם לכתב. ארוכות, מתלבטות, אוהבות, נפגעות ובעיקר מאוד סוערות. אלו היו שנים יפות לראש שלי ולידיים שלי ולכתיבה שלי.
ודווקא בשנים האחרונות העט קצת שמוט והדפים נשארים ריקים. מה קורה לנו, עם הגיל, שמקהה קצת את החושים? שעושה את הכול מאוד קל לביטוי בקול אבל קצת יותר קשה לביטוי בכתב?
יכול להיות שלכתיבה בעיניי יש מימד מאוד אמיתי וחודר וכנה, ובעיקר מותיר רושם. מילים מתעופפות בסוף, מתאיידות. אולי יותר קל להתמודד עם עצמך ככה, כשאתה קצת נמחק.
ואולי זה הפייסבוק והוואטסאפ וכל שאר מימדי הכתיבה הווירטואליים שעוזרים לנו לבטא את עצמנו כל אימת שנחשוק בכך, ומשפטים טובים והשתפכויות שונות נגללות מאיתנו הלאה אל עבר היסטוריה עלומה ונשכחת.
פעם כתיבה הייתה המפלט שלי, והיום כדי לכתוב פוסט – לא תאמינו – גררתי את עצמי להוסטל המתוק שיש לי מול הדירה, הצטיידתי בכוס יין ומסך וורד שלא נתתי לו להפוך בשום פנים ואופן לעוד פרק של מד מן – והנני כאן. עשרים דקות מרגע תחילת כתיבת הפוסט הזה – ואני לוחצת על שמור.
הבית שלי נראה די מכוער מכאן, אם להיות כנה. אבל איך אמר המשורר הנודע בדיה חרטטני? "מוטב לו לאדם שיכתוב את ימיו ולילותיו בבית השיכר השכונתי משיבהה בחייהם המתוסרטים היטב של אנשים אחרים".
לכל היומנים של קורל >>
// קורל כהן
