אנחנו יושבים על חוף ים בלי שם, לא כמו אצלנו שכל גרגיר חול יודע אם הוא שייך לקשתות או לסטודנטים וגם אין שם מציל שיצעק לך להתקרב לבלנגה כי כבר נסחפת לחיפה. כלום לא שייך לאף אחד, אין תוויות או הגדרה מילונית.
אין חומות ואם יש אז הן נפלו, הכל מבולגן או אולי מסודר בצורה כאוטית ורק אלוהים יודע איך בכלל הגעת לפה ומתי הספקת לגדל כאלה ביצים.
אנחנו יושבים על חוף ים בחברתם של ירח ואין ספור כוכבים, לא כמו אצלנו שכל הכוכבים כבר מתביישים לזהור אל מול בניינים גבוהים מידי, כשהמאור הקטן מרגיש אפילו קטן יותר מול האור שהשארנו בשירותים.
כמו בתקופה אחרת, אני יושב מול האישה היחידה בעולם. בתוך העיניים שלה אני לא רואה את הנפש וגם לא מצליח לקרוא את המחשבות, אלה לוקשים שמאכילים אותך אנשים שמפחדים להתמודד עם האמת, אבל אני יכול לשקוע שעות בעיניים האלה שבכלל אין להן כל צבע מיוחד ואני שם לב שהיא כולה השתקפות. של אש, של תנועת הגלים, היא קול דממה עמוקה בלב כדור הארץ וככה בשקט היא גורמת ללוחות הטקטוניים שלי לזוז, יוצרת הרים ותהומות. אז אנחנו משחקים ואני מפסיד לה, מפסיד לה את החולצה והמכנסיים. מפסיד קצת מהפאסון שלי, עונה לה על שאלות שלא שאלה, מספר לה על זאת שעשתה אותי עיוור מאהבה, בשבילה הייתי מוכן להיות כמו סמרטוט ריצפה ועל האחרונה, שתכלס לא היה מגיע לה, אבל היא שילמה על הטעויות של זאת הראשונה וככה נהפכתי לסתם עוד בן זונה.
כל הקלפים גלויים ואני קולט שהפסדתי עם זוגיים לפאקינג רויאל פלאש, היא מעניקה לי חיוך של מנצחים ובעיניים שלה אפשר לזהות עולם שרק היא רואה, אני מפסיד לה אז אני יכול לראות את עצמי בתוכה בצורה שמעולם לא ראיתי.
הפסדתי לה אז היא יכולה לראות הכל. אני קולט פתאום שאני מפחד שתצחק, שתניח אותי במשבצת האפסים, אז אני מסתכל על המדורה, מנסה להבין איך קורה שאדם יכול ליצור אש אבל לא לשלוט בה, איך היא מאכלת ענפים שפעם נגעו בשמים ולאן בכלל היא נעלמת כשמגיע הבוקר?!
היא מתקרבת אליי ומעבירה יד עדינה בשיער שלי, היא מטיילת בשקע שבכתף ומציירת קו עם אצבע על החזה, הלב מפרפר לי בין הצלעות ואני יודע שהיא מרגישה את הרעד בגוף שלי הרי הוא בא מהגוף שלה קודם.
אז אני מפסיד לה והיא מתנתקת ממני, מתרחקת מהמדורה וכמו ממעמקים מגיעות אליי המילים שלה ומספרות לי שאנחנו חיים בעולם שהכל בו אשליה, תוך כדי היא מחליקה את השמלה לחול ואני רואה רק צללית שחורה וחיוך, היא אומרת שכולנו קולות שחוזרים אחד מהשני כולנו השתקפות של אותו האחד ורק בגלל שהוא עומד במבוך מראות מעוותות בקרקס אז נדמה לנו שאנחנו שונים.
היא חוצה את אור המדורה שואלת אותי אם אני רוצה לבוא איתה.
אני הולך אחריה דרך קונכיות חדות שפעם היו בית של חיות קטנות ועכשיו ננטשו על החוף, מחכות לדייר חדש, אני הולך אחריה לתוך אוקיינוס שחור ועמוק, אני הולך אחריה בין גלים שמתנפצים על סלעים.
בנקודה בה אני נמצא אני מרגיש שהייתי הולך אחריה דרך שדה מוקשים ונדבק לעננים של מסטיק, כי הפסדתי לה, הפסדתי לה זוגיים לרויאל פלאש. אבל יש לי הרגשה שלכמה שניות גם היא הפסידה, הפסידה לי פעימה אחת מהלב שלה.
// רחלי קרחי
