עיכוב של שעתיים בנחיתה עקב חשש לנפילות טילים בנתב"ג. נשמע מוזר לא?
לא. אנחנו חיים במדינה הזאת, רגילים שכל שנתיים המלחמה הארורה חוזרת לסיבוב נוסף.
התרגלנו לרוץ באזעקה ולחזור לחיים רגילים ממש אחרי 10 דקות. התרגלנו ללחץ, לדאגה ולקולות המלחמה. שום דבר לא הפתיע אותי. אבל הפעם זה היה שונה.
כבר לא הייתי תלמיד בית ספר ולא חייל בצבא. הייתי מחוסר מסגרת, נטול מעצורים, משוחרר טרי בטיול הגדול. שוכב על ערסל, חוף לבן, מול מים בצבע טורקיז. נקי ממחשבות, חסר דאגות, שליו ורגוע כאשר בביתי מתחוללת מלחמה. בין ישראלים התחילו דיבורים, רצף של שמועות שקטעו בין רגע את השלווה והשקט. נצמדנו למכשירי הטלפון והיינו עסוקים בטלפונים ובחדשות, מבררים על הקרובים ומתעדכנים בצווי מילואים.
בני משפחתי וחברי לצוות עמדו בחזית, חיכו לאות המבשר על כניסה קרקעית ואני לא יכולתי להישאר אדיש, בטח שלא להמשיך לאכול קוקוסים בגן העדן בו שהייתי. אמא ביקשה שאשאר, היא תשלח כסף אם חסר, רק שלא אחזור, רק לא למילואים. אבל אני בכלל התקשרתי לסוכנת הנסיעות והסברתי לה שאני חוזר בכל מחיר, וכמה שיותר מהר.
אין בכלל התלבטות.
הקדמתי את תאריך החזרה וחיכיתי לטיסה. כל כך רציתי שיקראו לי לימילואים, כל כך רציתי שמשהו יציל אותי מהסיוט הזה. אני רגיל להיות מוקף באנשים ופתאום אני לבד. שיקראו לי! לפחות אהיה בין חברים, עם הצוות שכל כך התגעגעתי אליו. אז מה אם זה על הגבול, אז מה אם נופלים דברים מהשמיים – לפחות אהיה בין חברים ורחוק מאמא בוכייה.
אחרי יומיים זה קרה, באמת איחדו את הצוות שלנו וקראו לנו להגיע אבל ממש לא למשימה אליה ציפינו וחיכינו. צפריר נהרג. הסמג״ד האהוב שלנו מובא למנוחות וכולנו התכנסנו לחלוק כבוד אחרון. עם שיער ארוך וזקן מלא, עם פרצופים שעוד קרנו אושר מטיולים והרפתקאות, עמדנו כולנו כואבים ועצובים.
זאת היתה קבלת הפנים שלי, הנחיתה הממש לא רכה ומשם זה רק הלך והחמיר. למילואים כבר לא קראו לי ונותרתי לבדי בצל אינסוף שאלות מאיימות ובדידות אליה ממש לא הייתי רגיל. בראש אני עוד שם, זה רק הגוף שלי שזרוק על המיטה בוהה בתקרה. ספק גט לג ספק "היי" של חזרה, סביב חגיגת המלחמה שסירבה להיגמר אני שוכב על המיטה, מותש מלילות חסרי שינה.
אני בבית, תקוע עם תחושת החמצה גדולה ואינסוף שאלות מטרידות שאין עליהם תשובה: לאן עכשיו? במה עובדים? ומה לומדים? עובר דירה או נשאר לגור עם ההורים?
כולם שאלו על תוכניות לעתיד ולי כלל לא היו כאלה. רציתי ללמוד, רציתי לעבוד, רציתי כל כך לעשות משהו עם עצמי אבל לא לא היה לי מושג איך, או מה. תקוע בצומת בלי לדעת לאן. הראש מפוצץ בשאלות ולפני אינסוף אפשרויות.
ולי, לי אין מושג בכלל מה אני רוצה מעצמי בכלל. אותי לא לימדו לבחור, רק הראו לי את השביל בו אני אמור ללכת. דרך כל המסגרות הובלתי בשביל הנורמטיבי ועכשיו אני ניצב בודד מול ים האפשרויות ומול רצף הבחירות שיקבעו איך יראו חיי.
השמש שחודרת מפנקת בקצת אופטימיות, אולי אלך לים, אולי אעשה טיול קטן. נגמרה המלחמה והשקט כבר כמעט חזר לכאן, לא שקט אמיתי כמו שיש איפה ששתתי קוקוסים אלא שקט זמני שמזכיר שעוד אפשר גם כאן.
בין כל הלחץ, הטירוף והבאלגן, אפשר לכמה רגעים להבין למה קשה לנו להתנתק מכאן ועם זאת התובנה אני יוצא לדרך חדשה.
// עידן מלול
