היא טיפסה בגרם המדרגות שהוביל לפתח המטוס בידיעה שזו הטיסה האחרונה שאי פעם תעלה עליה.
זה היה בבוקר של ראשון כלשהו. אנשים התהלכו ברחובות, אנשים עם תיקים מלאי מסמכים, אנשים לבושים חליפות, כמו נמלים, הולכים במסלולים שהוכתבו להם. זה היה עוד יום ראשון, רגיל לחלוטין לרוב המוחלט והעצום של האוכלוסייה. עוד יום של התרוצצות סביב הזנב של עצמה.
אבל לא בשבילה.
המונית צפרה מתחת לבניין. הנהג כבר היה חסר סבלנות.
הוא יכול לחכות, היא חשבה, הרי בכל זאת, היא עצמה חיכתה לעצמה קרוב לשנה, אז למה לעזאזל הוא לא יכול לחכות חמש דקות מזוינות?
היא החליטה שהוא בהחלט יכול והתעלמה מהצפירות המעצבנות.
היא הניחה במזוודה את אחרון הבגדים שנותר בארון. הארון הישן עמד ריק וחסר תכלית. עד אתמול עוד היה עמוס בבגדי יד שנייה, קופסאות נעליים, חלקן ריקות וחלקן מלאות בנעליים שעוד לא נחנכו, גיטרה ישנה ואלבומי תמונות רעועים מימים שבהם להעלות חיוך על הפנים היה הרבה יותר קל.
והיא נזכרה באותו היום לפני ארבע שנים שבו הרכיבה אותו בכוחות עצמה. לו ממש לא היה אכפת לחיות מארגזים. אז הוא לא עזר.
והנה היום, חשבה, הארון הוא כמו הלב שלה. ריק. ריק ומחכה שמישהו אחר ימלא אותו.
הם נפגשו לפני חמש שנים בדיוק לפני שלושה ימים. הכול היה מושלם. אחרי שבועיים כבר עזבה את הבית שלה, המדינה שלה, המשפחה שלה, המיטה שלה ובאה אליו.
אם הייתם שואלים אותה כשהייתה עוד ילדה איך הוא, הגבר שלה, יהיה, הייתה מתארת אותו לפרטי פרטים. עד רמת גומות החן שהיו נוצרות על לחיו כשעשה טובה ושיחרר חיוך.
אבל ילדות לחוד ובגרות לחוד, ואת זה למדה בדרך הקשה.
המצב התחיל להתדרדר לפני שלוש שנים. דמעות היו עניין יומיומי. איך לא הלכתי אז, פתאום שוב כעסה על עצמה, אבל בניגוד לימים אחרים, הכעס הלך ממש כמו שהוא בא – פתאום.
חבל לעזוב את הארון, חשבה ופתאום הבינה כמה הוא עשה ממנה מפגרת. היא בזבזה חמש שנים מהחיים שלה עליו וכל מה שהיא מצליחה לחשוב עליו זה שחבל לה על הארון.
היא רכסה את המזוודה. הביטה מסביב. על המיטה היה מונח עוד הפתק שהשאיר לה לפני שיצא לעבודה. הוא כתב שהוא מצטער. הוא כתב שהיא זאת שגורמת לו לעשות את זה. היא נחרה בבוז והמשיכה לסרוק את החדר בפעם האחרונה.
תמונה שלהם מונחת ליד המיטה בתוך מסגרת זולה. נעלי בית זרוקות בזלזול בפינת החדר.
כשהרימה את ראשה עיניה נפגשו עם עיניה שבמראה. העיגול השחור סביב עינה השמאלית צעק. היא הסיטה את מבטה מהמראה במהירות וכיסתה את העיגול בעזרת משקפי השמש. היא כבר הייתה מורגלת.
בעודה גוררת את המזוודה מעבר למפתן הדלת, דמעה זלגה על הלחי. היא ידעה שאין ברירה אחרת.
היא התיישבה במושב האחורי של המונית והביטה בריקנות ברחובות העיר שהתחילו להתמלא בזמן שהמונית שטה לעבר נמל התעופה.
כשטיפסה בגרם המדרגות שהוביל לפתח המטוס והבינה שזו הטיסה האחרונה שאי פעם תעלה עליה, כל גופה רעד.
היא לא ידעה איפה היא צריכה להיות. היא רק ידעה איפה היא לא יכולה להישאר.
לכאן, היא כבר לא חוזרת.
מיד עם כיבוי השלט המורה על חגירת חגורות הבטיחות היא כבר ידעה איזה ארון חדש היא רוצה.
//ניר פלקס