בתוך-תוככי טוקיו קיים בניין קסום בן שתי קומות שבו גרים בניחותא כ-11 אנשים: בקומה הראשונה, בחדר 101, גר צרפתי שמחכה לבואו של חברו מעיר הולדתו, בחדר מולו גרים (אם כי פחות בניחותא) צעיר חובב טכנולוגיה ממינמאר, בחור-ילד שקט מאפגניסטן ובחור חרוץ מאיראן. בקומה מעליהם, בחדר 201, גרות שתי צרפתיות שאוהבות לבלות. מסביבן שוכנים שוויצרי, ספרדי, אמריקאי, לוקסמבורגית, ישראלית ועוד אחד שבחיי, אני לא יודעת מאיפה הוא. כל אחד גר בחדר משלו.
יש לי בטן מלאה על האנשים האלה. על מי יותר ומי פחות, אבל כשאתה גר עם קבוצה כזו גדולה של אנשים תחת אותה קורת גג, מצחצח איתם שיניים באותו כיור ומבשל על אותן כיריים, מתישהו יבעבעו הבעיות. למרות הכל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שכולנו אספנו את עצמנו בשלב כזה או אחר בחיים, חידשנו דרכונים ונסענו לארץ כל כך זרה.
אחרי ארוחת שישי, על כוס קפה ואגוזים, תאיר (ישראלית שחיה ביפן ופחות או יותר אימצה אותי) סיפרה לי שלפעמים במקום ללמוד יפנית היא מדברת עם המורה שלה (באנגלית, כמובן) על יפן עצמה. באחת השיחות האלה המורה הסבירה שהיו שנים בהן יפן נפתחה למערב והסכימה לספוג את השונה. דווקא בשנים האחרונות, ככל שהעולם מצטמצם והצורך בגבולות מתערער, היא מעדיפה להישאר כפי שהיא ואם אפשר – גם בלי זרים.
לגמתי מהקפה והנהנתי כמו כלב על הדאשבורד כשתאיר אמרה שכל העניין הזה לא ברור לה. אף אחד לא יחכה ליפן, העולם ממשיך להצטמצם, אנשים ממשיכים לארוז את עצמם לארץ חדשה.
למה לעזוב את כל מה שמוכר ונוח לטובת עתיד לא ברור? נכון, יכול להיות קצת מעפן וקצת מעצבן אבל זה מה שאנחנו מכירים ועם זה נחיה. אף אחד לא מת מחיים ברורים מראש.
כל אחד וסיבותיו שלו. יש את אלה שנסעו כי דווקא שם העתיד מובטח להם, מוגש על מגש של כסף. יש את אלה שנסעו רק לתקופה, שעוד מעט יחזרו לחיים המוכרים שלהם. יש גם את אלה שנסעו כי החיים הכריחו אותם. הסכנה בארץ אבותיהם גדולה מדי.
אני דווקא מאלה שנסעו כי העתיד לא ברור. זה מעבר לחלומות הקטנים והגדולים שלי. טוקיו, ניו יורק, תל אביב, לונדון, העולם מתערבב בעצמו וזה קסום בעיניי.
צולם במהלך יום צילומים לפרסומת לספר Loco in Yokohama.
דברים שלא ברורים לאחרים, לי ברורים כשמש. מה שלאחרים מאוד ברור, לי מעורפל וסתום לחלוטין. למה להגביל את עצמך למה שאתה יודע?
הגיע הזמן לפקוח את העיניים ולפתוח את הראש. העולם משתנה כל הזמן ואני לא רואה סיבה לסרב לזה. זה מעניין, מפחיד ואפילו קצת מרתיע, אבל ברגע שנבין שהגבולות הם בעיקר בראש שלנו ועל הדפים שלנו החיים יכולים להשתפר פלאים.
בינתיים, כבש גר עם זאב ואיראני גר עם ישראלית. לא פעם ישבנו לשיחות ארוכות שנמשכו לתוך הלילה ואחר כך לתוך הבוקר ואתם יודעים מה? כלום לא התפוצץ.
הוא ואני לא מסכימים על הרבה דברים, אבל מתוך מגוון הנושאים שאנחנו מדברים עליהם אני כן מסכימה איתו על הדבר הבא – אין הבדל בין אנשים. בכל עם יש אנשים טובים ואנשים רעים. לכולנו יש דם אדום ועכשיו זה זמן טוב להיזכר בזה.
//קארין איירי