היא הראשונה לפרוץ חומות של שתיקה.
הראשונה להיות מוגדרת חצי, חצי מאדם שבנוי בכלל מרבעים.
לא, אין לה תכנונים מראש. היא מגיעה, היא מסמנת ורוכשת, היא כובשת. אין לה גבולות והגבולות של כולם הם רק בדיחה עבורה.
אני זוכר לאן לקחה אותי בפעם הראשונה. היא התהלכה בחצי חיוך של ביישנות לצד ביטחון מלא שנטף ממנה ורק גרם לי לרצות עוד ועוד. התהלכנו על שביל אספלט שהוביל לאותו פארק ילדים עם כמה נדנדות ומגלשה צהובה. הלב שלה אדום אבל היא רוצה את הצהובה, "תעלה להתגלש איתי?״ שאלה.
בנינו?! מה צריך בן אדם יותר מאהבה טובה, בית חם ואוכל טוב… זה גם מה שאני חשבתי עד שפגשתי את שרית. לה דרכים משונות לחיות את הרגע, היא משווה את החיים למגלשה.
תחשוב על זה פיני, הדרך למעלה קשה וצפופה וצרה ומעצבנת, והעצבים בדרך כי זה לא נגמר ועוד שלב ועוד שלב, ואתה קורא לעצמך דפוק שבכלל חשבת להתגלש כי זה ילדותי ומזמן עברת את הגיל ואתה בכלל לא בנוי להרפתקאות האלו. עד הרגע שבו אתה נכנס לחור העגול הזה בפתח המגלשה.
שוכח מהטיפוס המעצבן, שוכח שאתה בן 25, מרביץ חיוך של ילד מגודל ומתגלש בצעקות של ילדה קטנה עם קוקיות, ככה החיים שלנו. רק מי שמעז להתגלש בלי פחד נהנה מחיים ומקבל קצת נחת.
בדרכי הביתה חשבתי לעצמי איך היא הסתכלה עלי בעיניים הפוצעות האלה, שלה. אבל אני נשארתי שלם, וחושב על אותם הדימויים שנתנה לי שרית והיא בכלל הכי מוזרה שהכרתי מימיי.
מי משווה חיים למגלשה?! שאלתי את עצמי עד שהבנתי, הבנתי שבלי להבחין, הילדה היפה התגלשה. ולא במגלשה, היא התגלשה לי אל תוך הלב.
// פיני ג׳ומעה
