השנה היא 1996. אני מאוהבת בקווין ריצ'רדסון וזו אהבת אמת. חברה טובה שלי מחליטה שהיא עומדת להתחתן עם ניק. אנחנו שמחות שהטעמים השונים ימנעו היווצרותם של מכשולים לחברות בינינו. אנחנו בנות שמונה וחצי.
השנה היא 1998 מעריב לנוער, או שאולי זה ראש1, מוציאים פוסטר שלושה חלקים של הבקסטריט בויז בגודל מלא. הראש של האווי, שכבר אז אני מקטלגת אותו תחת "לא גבוה במיוחד" מגיע כבר בשבוע השני, אבל זה של קווין גורם לי להמתין שבוע נוסף. יום אחד קלסר הפוסטרים שלי יהיה שווה הרבה כסף.
השנה היא 1999 קיבלתי מערכת סטריאו ליום ההולדת! הדיסק הראשון שלי אי פעם הוא 'מילניום'. אני שומעת אותו כמה פעמים ברצף כי אין לי מושג שאפשר להעביר ישירות לשיר המבוקש, בשונה מקלטות.
באמצע קורים החיים, ולהקות אחרות, ופתאום השנה היא 2014. כמה שנים אחרי שכל הקלסרים ש"יום אחד יהיו שווים המון כסף" כבר נזרקו מזמן לפח באחד ממעברי הדירה. אפריל, ואני טסה עם שלושה חברים ללונדון. בזמן ההכנות, אנחנו מחפשים מי מופיע באותו הזמן, והתוצאות מעלות את הבקסטריט בויז. הם עדיין מופיעים? אנחנו מובכים מהנוסטלגה, ואז מזמינים כרטיסים בשורות הרחוקות, ומשתעשעים במחשבה שנראה אותם.
להפעתנו, המקום מלא באנשים כמונו. אצטדיון שלם של אוהדות (וכמה אוהדים) שהיו מוכנים למות בשביל רגע עם האווי די. אנחנו מתיישבים במושבים הרחוקים שלנו ונערכים לערב נחמד, אבל אז הבקסטריט עולים על הבמה, והכבוד העצמי שלי נשכח אי שם בשנת 96'. מסתבר שאמנם אני לא זוכרת ערי בירה, אנשים שראיתי אתמול או איפה שמתי את הטלפון, אבל אני זוכרת טוב מאוד מילים של שירים שלא שמעתי 15 שנים. אנחנו חוזרים הביתה צרודים, עייפים, אבל צעירים הרבה יותר.
מיד עם שובנו, מסתבר שהבקסטריט בויז צפויים להגיע לארץ בעוד שלושה חודשים. מצחיק שזה קורה כל כך מהר אחרי שראינו אותם בחו"ל, אבל כנראה שזה מצירופי המקרים האלה. אז חברה שלי, שרצתה להתחתן עם ניק קרטר, ואני, ששמרתי את עצמי בין השנים 96' לאלפיים ומשהו לקווין ריצ'רדסון, מחליטות לעשות את הדבר ההגיוני והפעם להזמין כרטיסים לשורה שנייה.
רק שאז מתערבת המציאות, וההופעה נדחית בשנה.
אנחנו מתלבטות מה לעשות לגבי הכרטיסים, אבל בסוף נשארות איתם.
itay galo- print screen
ופתאום 2015. ויום ההופעה, שנה אחרי המועד המקורי, מגיע.
אנחנו מגיעות להופעה הראשונה בארץ, יום אחרי היום החם ביותר של תחילת הקיץ. מניחות שהפעם נתרגש פחות, תוהות האם הם ישקיעו כמו שהשקיעו בהופעה בחו"ל. האם לא ימותו מחום. אבל הבקסטריט בויז עולים בזמן, ומשגרים להיטים אחד אחרי השני במשך למעלה משעתיים. רוב הקהל לא יושב לרגע, רובו גם זוכר את כל המילים. בין שיר לשיר כל אחד מחברי הלהקה מדבר אלינו, ולרגע זה לא נשמע כמו גרסה מיושנת של פעם. כשהם מזכירים לנו שאחד השירים יצא ב-95', כולם נאנחים בתדהמה. חזרנו אחורה בזמן, ושנות ה-90 מעולם לא נשמעו טוב כל כך.
אפשר להיות ציניים, לומר שעבר זמנם, שאנחנו כבר במקום אחר והם נשואים ובני ארבעים (למה אלוהים, למה). אבל בשורה התחתונה, אתמול, באיחור של כמה שנים טובות, התקיים המפגש של כל הילדות שחיכו לשבוע בו יגיע כבר הראש של קווין בפוסטר של מעריב לנוער (או שאולי זה היה ראש1). אולי מבחוץ הן כבר ילדות גדולות, אבל מבפנים הן עדיין want it that way. ובינינו, זה בהחלט היה שווה את זה.
// אילנה קלמן
