המשטרה עצרה את ההקמות. הרגע הגענו למדבר ועדיין לא מבינים את הבשורה המרה.
(זוכרים שאמרתי שאני רוצה לעשות ה כ ל!)
שלושה חודשים קודם
איש: "אתם באים למידברן?"
אני: "אם אתה שואל, אז כן".
איש: "מעולה. תצטרפו אלינו למחנה נושא?"
אני: "ל–מה??"
שבועיים אחר כך בווטסאפ
זוגי: "למה שלא נעשה כזה?" (מעלה בקבוצה של המחנה סרטון של נדנדה מתהפכת)
PAUSE
מה נעשה?!??!?? מתי בדיוק אתה מדמיין שאנחנו הולכים להקים את הדבר המטורף הזה? אין לנו זמן לנשום!
באיזה שעון בכדור הארץ, אתה מוצא את הזמן לייצר שתי נדנדות בגובה שישה מטרים, שני דרקונים באורך חמישה מטרים, מיתוג, דגלים, שילוט, מחנה – בית לשבוע במדבר?
מתי אתה מפנה זמן לטופסולוגיה, אישורים, הסכמים, תיעוד?
ואיך לעזאזל אני מעזה להגיד לך עצור, כשאתה סוף סוף עף עם חלום משלך? אחרי כל כך הרבה שנים שאתה עומד לידי ומחזיק לי את היד בכל חלום ובכל סולם רעוע שאני רוצה לטפס עליו בדרכי למעלה?
PLAY ווטסאפ:
איש: "כן!"
אישה: "אליפות"
איש/ה: "טירוף"
אני – נושמת עמוק ומחשבת מסלול מחדש.
עכשיו
מהבוקר עולות כל כמה שעות הודעות בעיתונות – "האח הגדול" בפסטיבל מידברן – מותר להתערטל אסור להתערטל – למי איכפת?!? ביום רביעי הולכים להגיע לשם 6,000 איש וכל מה שמעניין את המשטרה זה אם ילכו שם עירומים או לא? ברצינות? וזה שבגלל העקשנות שלהם אנשים יעמדו ברכבים בתור של שעות כי חייבת להיות כניסה אחת ובידוק מחמיר, ב-40 מעלות זה הגיוני???
בינתיים
שני דרקונים (זו לא מטאפורה) ירדו אל המדבר עם מתקן שיהפוך לכל מי שיעז לעלות עליו את החיים (גם זו לא מטאפורה).
מאות אנשים בונים, בשקט חמים וענני פודרה צהבהבה, עיר זמנית.
מאות חוויות וחלומות שנרקמו בחצי השנה האחרונה רוקמים גידי עץ בתפאורה צחיחה, מתעמתים עם רוחות מערביות לוהטות..
ללא התלהמות, ללא התפרעות.
מחלקת ה"תיעוד" של ההפקה (שנאפשר להם לעוד רגע קל להתחבא מאחורי סמנטיקה שקופה), עוברים בין האנשים, מחפשים ומקווים לא למצוא.
אף אחד לא רוצה באמת להגיד לנו לקפל את הבית ולחזור הביתה.
אין כאן טובים ורעים.
אנחנו רגילים לייצר שמועות על מדינת משטרה, על חוקים שיפוטיים מכלילים, אנחנו רוצים לבעוט במערכת, אבל האמת היא שמאחורי כל מערכת, מאחורי כל אישור וחתימה עומדים אנשים, בני אדם – כמוני וכמוך. וגם הם בדיוק כמונו, מפחדים מהלא נודע. פוחדים– "מה יקרה אם?"
– מה יקרה להם, לילדים שלהם, לפרנסה.
כמו הורים שדואגים כשאנחנו לא מחזירים צלצול או סמס, גם כשאנחנו כבר בני 30 ויודעים שהכל בסדר, הם מדמיינים את הגרוע מכל.
גם הם דואגים– "מחלקת התיעוד". החופש יכול להיות מפחיד כל כך.
ויחד עם זה, החופש שנמצא בתוך הגבולות לעיתים גדול יותר.
אנחנו רק צריכים לתת לעצמנו רגע לנשום, לסנן את כל ההבלים, ולדעת שיצירתיות אמיתית נמדדת ביכולת לעשות הכל בתוך המסגרת.
וכפי שתמצת זאת אדם מופלא, אחד מאבות העיר הזאת "לא משנה מה יקרה, הדרך יותר חשובה מהתוצאה כרגע".
____________________
ברגע האחרון
עדכון מהשטח – הפערים בין המשטרה להפקה גושרו, המשטרה מחויבת לאבטח את האירוע.
מידברן 2015 ללא ספק תהיה כאן התעלות!
// אורנה פלס
