זה מהדברים האלה שאתה לא מאמין שיכולים לקרות, במיוחד לא לך.
לצערי, למדתי על בשרי שזה יכול לקרות לכל אחד, בכל יום.
הכל התחיל בצהרי יום חמישי רגיל לחלוטין. בן זוגי נכנס הביתה בערך בשעה 14:00. הכלבה שלנו, מישמיש, קפצה עליו בשמחה כמו שהיא תמיד עושה כשאנחנו נכנסים הביתה. "אני נורא עייף" הוא אומר לי "בואי נלך לנוח קצת". אני, שלעולם לא אסרב לשנ"צ טוב, מסכימה והולכת אחריו לחדר השינה.
הוא נשכב בצד שלו של המיטה, מניח את ראשו על הכרית ונרגע כאילו אין דאגות בחיים, לא מדמיין מה הולך לקרות בעוד כמה שניות. אני עומדת ליד המיטה, צופה בו משיל מעליו את עול לימודי ההנדסה, כשלפתע תופס את עיניי עצם בלתי מזוהה ליד ראשו. אני מתחילה לחשוש מהגרוע מכל ואכן, כשאני מסתכלת מקרוב, פחדיי הגדולים יותר נגלים לנגד עייני. ממש ליד ראשו של בן זוגי, מתחת לכרית, שוכב לו על הגב עכבר מת. כן. עכבר. מת. הכלבה שלי כנראה ראתה אותו בחצר וחשבה שהוא ישן, ומתוקף היותה כלבה אוהבת בריות, היא הזמינה אותו להיכנס הביתה ולישון במיטה שלנו.
ההמשך צפוי. אני בורחת בצרחות מהחדר, מתחילה לבכות ולהתפלל שראיתי לא נכון, שטעיתי. אבל בן זוגי, שנבהל וקפץ מהמיטה ברגע שהתחלתי לצרוח, רק כדי לגלות שכנראה שכב כמה שניות על נבלה, יצא מהחדר ברוגע ואמר לי: "יש לנו עכבר מת במיטה". אני המשכתי לבכות, הוא התחיל לצחוק. אני צרחתי עליו שיוציא את הדבר הזה מהבית שלי והוא ניגש בחוסר רצון לעבודה.
אחרי שהתקלחתי ונרגעתי מעט, הפכתי את החדר לזירת רצח. אין נכנס ואין יוצא. האקונומיקה היא חברתי הטובה ביותר לחצי שעה הקרובה. החדר קורצף, והעכבר נקבר (נזרק מאחורי הגדר). לכל הדואגים, אני בשלבים מתקדמים של התאוששות. כבר שעתיים שלא היה לי פלאשבק מצמרר מלווה בהתעוותויות לא מחמיאות שמשכו מבטים של "מה נסגר איתה?" ברחוב.
כשחברה שלי הרגיעה את התקף הצחוק שתקף אותה אחרי שסיפרתי לה על הזוועה שקרתה אצלי בבית, היא אמרה לי שזה ידוע, שכשכלב מביא פגר הביתה, הוא בעצם מעניק לבעלים שלו מתנה, מעין סוג של מנחה. אז באמת תודה, אבל לא תודה.
מאז, כל לילה אני בודקת אם מחכה לי הפתעה מתחת לכרית, ולבעלי הכלבים והחתולים, אני מציעה שתעשו כמוני.
// גל איל