מכירים את הסרט הפנטזיה של הל? אני מניחה שרובכם יענו על השאלה הזאת בחיוב. לטובת מי שלא ראה, הנה תקציר: הל, בחור שמנמן, רדוד ורודף נשים עובר היפנוט שבעקבותיו הוא מתחיל לראות בנשים את יופיין הפנימי ולא את המראה החיצוני שלהן. בעקבות כך, הוא מתחיל לצאת עם נשים שמנות ובאחת מהן, רוזמרי, אף מתאהב.
לא אשכח את הסצנה בה רגע לפני שהל ורוזמרי שוכבים לראשונה, רוזמרי מורידה את תחתוניה, זורקת אותם על הל ולידיו נופל משהו בגודל של אוהל, מבלי שהוא מבין על מה זה בדיוק התלבש.
מתוך: עמוד הפייסבוק של ג'ק בלאק
אז אני הוא הל. ורוזמרי. ביחד.
השנה התחפשתי בפורים לרקדנית קאבארט, משהו שעל פניו אמור להיות אחד הדברים הסקסיים עליי אדמות. לפני שיצאתי למסיבה, לא יכולתי לדלג על הנוהל השנתי: אבא שלי מצלם את החברות שלי ואותי עם התחפושות. כולנו עמדנו בפוזות יפות ופתאום, ככה לשבריר שנייה, הצלחתי לראות את אחת התמונות שאבא צילם על גבי מסך המצלמה. הלב החסיר פעימה אבל לא נתתי לתחושות הרעות להשתלט עליי.
ביום שלמחרת, עוד לפני שצחצחתי שיניים, התיישבתי ליד המחשב והחלטתי שאני חייבת לראות את התמונות מיום האתמול, שכבר נשמרו בתיקייה מסודרת. העברתי תמונה אחר תמונה ופתאום, החלה לאט לזלוג לה דמעה על לחיי. הרגשתי כמו אדם שהיה סגור חמש שנים בקפסולת זמן ולפתע הוא מתעורר למציאות בלהות. לא האמנתי למראה של עצמי, שנגלה אליי מהמסך. במשך שלושה ימים לאחר מכן לא הפסקתי לבכות.
כשהל התעורר מהפנטזיה שלו, אחרי שהסירו את ההיפנוט שהוא עבר, הוא סופסוף ראה את רוזמרי ה"אמיתית" – מאה פלוס קילוגרם של אישה ענקית. וזה בדיוק מה שקרה לי, לרגע ה"קסם" הוסר וראיתי את עצמי כמו שאני באמת – רחוקה מלהיות הארבעים וארבע קילו שהייתי עד לפני כמה שנים. ואז הבנתי: המחשבה ש "יום אחד עוד אחזור להיות רזה", ה"יום אחד" הזה, צריך היה להיות אתמול.
שבועיים וחצי אחר כך, הרמתי טלפון להגר, מאמנת כושר אישית וקבעתי איתה תוכנית אימונים. כשנפגשנו, התחלנו בשיחה על תפריט, תזונה, קלוריות ואז הגיעה שאלת מיליון הדולר: "כמה קילוגרמים את רוצה לרדת?"
"עשרה", עניתי.
אני, הבחורה שרוב חייה הייתה בתת משקל, זאת שכולם דחפו את אפם לצלחת שלה כי היא "בקושי אוכלת", זאת שצחקו עליה שחותכת גרגרי אורז לחצי, זאת שבצבא הייתה צריכה להקטין את המדים בכ-שש מידות, אותה בחורה יושבת מול מאמנת כושר אישית ואומרת לה שהיא רוצה לרדת עשרה קילוגרם.
"את בהכחשה" אמרה לי הגר. "כנראה שזאת הדרך שלך להגן על עצמך". משהו בלב שלי נצבט. אני מסתכלת בערגה על תמונות שלי מגיל שש עשרה, בהן המשקל באמת היה רק מספר והלב שלי מתמלא בכעס. איך אני, שהטיפוח כה חשוב לי, שאף אחד לא יתפוס אותי בלי איפור אפילו כשאני יוצאת לזרוק את הזבל (על מי אני עובדת? אני לא זורקת זבל, אבל הבנתם את הפואנטה), איך לא טיפחתי את הדבר הכי חשוב פה – את הגוף שלי, את המקדש שלי?
למרות ההשקעה הבלתי נגמרת שלי בעצמי באיפור, בסידור השיער, ברכישת בגדים יפים, הזנחתי את עצמי הזנחה פושעת וחמורה.
אני מקווה שאחרי שהגר תקרע לי את התחת בחודשים הקרובים, משהו בראש ישתנה, כך שלעולם לא אחזור למשקל השיא אליו הגעתי. בינתיים המחמאות על גופי ההולך ומתחטב שוות כל רגע קשה.
ולמרות הכל, הכי אני מקווה, שבדיוק כמו שהל הצליח להתאהב ברוזמרי למרות מה שנגלה לעיניו לאחר שהתעורר מהפנטזיה, אולי גם אני אצליח להתאהב בפנימיות של עצמי מחדש בתהליך הזה – שמנה או רזה.
// אורלי נמט
