כל אחת צריכה ידיד כמו ניר.
טוב, ניר הוא לא ממש ידיד שלי, אבל רמת ההיכרות בינינו מאפשרת לי לדעת שהוא אחלה גבר, חכם, מחזיק באחלה ג'וב, מוכשר כמו שד ועוד פרט שולי ממש – נראה מעולה.
ההיכרות בינינו די שטחית כך שלא ברור לי למשל מי הם האנשים בחייו של ניר, בעיקר לא מיהן הנשים בחייו, ומיותר לציין שעד לפני שבוע לא היה לי מושג בכלל שניר מעדיף הפוך חלש מחלב סויה, אבל הכל התבהר לי כשפגשתי אותו שבוע שעבר בארומה.
באותו יום מדובר הייתה לי שעה פנויה אחרי העבודה, וכתוצאה משיחה קשה עם חברה דיאטנית שנזפה בי על קצב האכילה שלי (מהר מידי), החלטתי להיכנס לארומה כדי לתרגל לעיסה איטית במיוחד של סנדוויץ. תוך כדי תרגול והרצת ההוראות של כרמית על כמות הלעיסות שעלי ללעוס בדקה אני מגלה את העיניים הכחולות של ניר מחייכות אלי. וכך, אחרי שנה ואפילו יותר שלא נפגשנו, שוקעים ניר ואני לשיחה של החיים.
אני מסתכלת על ניר ונזכרת בתקופה ההיא שממש רציתי אותו, ירדתי מזה מהר מאד כי הבנתי שהוא לא בעניין. זה יהיה פשע לומר שאני עדיין דלוקה עליו, אבל אם להיות כנה, זה לא שאני הולכת לסרב אם הוא עושה סימנים של מתעניין, כן?
מסתבר שיש איזו ברת מזל שניר ממש בעניין שלה אבל היא לא בעניין שלו וזה ממש מבאס אותו.
"רגע", אני עוצרת את ניר, "מאיפה לך שהיא לא בעניין שלך? ניסית"?
"מה?" ניר לא מבין, "לא, אני פשוט יודע שהיא לא בעניין".
"איך אתה יודע?", אני לא מוותרת לו, כי הצליל של זה נשמע לי כל כך מוכר.
"תקשיבי", ניר פוסל את הדברים שלי בביטחון של אחד שיודע, "אני, האינטואיציות שלי חזקות בדברים האלו". אני מסתכלת עליו ולא מאמינה. ניר הצ'ארמר, שהייתי בטוחה שאין משהו בעולם הזה שהוא רוצה ולא משיג, שלא הצלחתי כמעט אף פעם להיות עד הסוף "אני" לידו כי משהו בפוזה שלו הלחיץ אותי וגרם לי להתבצר עוד יותר בחומות שלי, ניר הזה, חושב שמישהי לא רוצה אותו. ועוד בלי לבדוק בכלל! משהו כאן ממש לא בסדר. "אתה נורמלי?״ אני נוזפת בניר מכל הלב, "מה יש לא לרצות בך? אתה מוכשר, וחכם, וחתיך, ו…," פתאום אני שמה לב שאני צועקת ושזה טיפהלה מביך. אבל ניר דווקא מבסוט עלי.
אחרי שניר הולך ואני עוד מתלבטת אם לתת צ'אנס לתרגול לעיסות נוסף, אני חושבת על החומות של ניר, על ההבדל בין מה שהוא משדר כל הזמן לבין מי שהוא באמת. אני חושבת שאני מחבבת הרבה יותר את ניר נטול הפוזה, זה שמודה בחולשות שלו, זה האנושי. אני חושבת שמי יודע כמה הוא פספס בדרך בגלל החומות האלו שלו.
ואז אני חושבת על החומות שלי. אני לא שונה בכלל מניר. גם אני אלופה כבר בבניית חומות והגנות. כמה פעמים בחיים הרגשתי שהן אלה שמדברות במקומי? שפועלות בשמי? כמה פעמים כבר רציתי להשתחרר מהן? להעז, לא לפחד וללכת עם מה שאני באמת מרגישה? כמה הזדמנויות פספסתי בדרך?
ניר חוזר כי שכח את המטען שלו על השולחן וקוטע את רצף המחשבות שלי.
"הי ניר" אני שומעת מישהי אומרת, והמישהי הזו היא אני, "אולי נשב מתישהו על בירה? כמו בני אדם?"
מפה לשם, ניר ואני יצאנו לדייט אמיתי, הוא סיפר לי שכבר מזמן רצה להציע לי לצאת אבל הבין שאני לא בעניין. הוצאתי ממנו שבועה שבפעם הבאה שהוא רוצה להציע לי דבר כזה, שלא יחכה שנה ומשהו. הוא נשבע.