בפעם בכמה זמן היית מגיעה לביקור. בכל פעם נראית שונה. פעם גבוהה ופעם נמוכה, פעם רזה ופעם קצת יותר מלאה. השיער שלך, שתמיד היה חלק, החליף את צבעו מגווני שחור כהה לחום שוקולד. לפעמים זה היה נראה כאילו הוא נוזל לך מהראש לכיוון הכתפיים כאילו היית מזרקת פונדו. אגב גם בלונד ושטני הלמו אותך.
היית מגיעה בעיקר בחודשי הקיץ. כולם אומרים שהחורף זו דווקא התקופה שבה את אמורה להתחיל לנדוד אבל איכשהו יצא שככל שהיה חם בחוץ ככה הצלחת להיכנס יותר לבפנים, לתוך המקומות הכי סגורים שלי. בכל פעם מחדש היית מתנהגת בצורה שונה והדברים שהיו עוברים לך בראש היו משתנים. מה שכן החיוך שלך נשאר דומה בכל המקרים, וזה נראה לי מה שכבש אותי כל פעם מחדש.
לא תמיד טרחת להגיע עד לבית שלי ואת הפעמים בהן שכבנו אפשר לספור אולי על כף יד אחת. אני זה שרדף אחרייך כל הזמן. שום קשר לא היה יכול להתקיים אם הייתי צריך לסמוך עלייך. לעולם אזכור איך שיחקת אותה תמימה בכל פעם שניסיתי לדבר איתך על זה, לא הבנת מה אני רוצה. את המסכנה בכל הקשר הזה.
היו גם פעמים שגרמת לי להרגיש כמו איזה אפס. החזרת אותי לתקופות הכי לוזריות של חיי ואיכשהו בסופו של דבר ידעת לבקש סליחה עם עיניים חתוליות כאלה שאי אפשר לסרב להן. אז הלב החלש שלי התרכך ולא באמת יכולתי לכעוס עלייך.
תכלס כבר די שכחתי ממך. הייתי עסוק רגע בעצמי וידעתי שלפנות לך מקום במחשבות רק יעכב אותי. אבל עכשיו כשהכל יציב, אני מרשה לעצמי ככה להיזכר בך לפעמים ולחשוב על מה היה קורה אם לא היית עוזבת בכל ביקור.
בכל אופן, רציתי להזכיר לך שעוד רגע הקיץ כאן, ואת הרבה מאוד זמן לא באת לבקר אותי. אני כבר מתחיל לחשוב שלעולם לא תגיעי שוב ושכל הדברים האלה שחוויתי כבר לא יקרו עוד פעם. אני לא יודע איך קוראים לך, אני לא יודע מי את. בעבר שלי היו לך כמה שמות וכמה פרצופים, כאלו שהצליחו לגרום לי להרגיש משהו. אז מי שלא תהיי, תני איזה ביקור, תראי שאת קיימת. בא לי להרגיש קצת משהו, כדי לראות שזה עדיין קיים אצלי.
