אני רומנטית ונוסטלגית, קיבלתי את זה בירושה. קשה לי לשחרר את העבר, אוהבת להיאחז, אגרנית חובבת של מכתבים ומזכרות במגירות ובקופסאות נעליים ישנות, הם משמשים תזכורות לתקופות יפות, רגעי אושר ותמימות, לפעמים אני נהנית לחזור ולחטט בהם שוב, להיזכר, לחייך לעצמי. אבל לפעמים הזיכרונות הישנים תופסים מקום לחדשים או סתם תזכורת מתמדת לדברים פחות טובים שמפריעים לשחרר, להתקדם, לעבור הלאה.
אני חולפת לידם כל בוקר, כבר מעל לשנתיים, רואה איך הם סופגים הכול. חום, לחות, ברד, גשמים, הצבע כבר דהה, החלודה אחזה והם מתבלים לי מול העיניים, הופכים לפסל סביבתי, מטרד, דבר לא רלוונטי, אפילו לא מושכים גנבים. הסלסלה היפה והלבנה הפכה לפח זבל לעוברי אורח מזדמנים, הם תזכורת מתמדת לדבר שנגמר, תזכורת לניסיון שלא צלח. לפעמים אני מתגעגעת לתחושה שהייתה לי איתם, לרגעים טובים, התרגשות, התלהבות, לחוויית שיצרנו יחד. לפעמים בלילות כשהייתי חוזרת הביתה לבדי, חשבתי לעצמי שאולי כדאי שאנסה שוב, הרי לחזור למוכר זה הדבר הכי קל שיש, יש חושך בחוץ ואף אחד לא בסביבה, מה אכפת לי לעשות עוד סיבוב קטן, אולי יצא מזה משהו טוב.
ההתחלה הייתה מבטיחה, הדלקות ממבט ראשון, היה בינינו קליק כזה, קסם. ידעתי שאני חייבת מתישהו שהם יהיו שלי, הצבע שלהם קרץ לי, הם תפסו לי את המבט מבין עשרות אחרים, יקרים יותר, צבעוניים יותר, ספורטיביים יותר, ידעתי שיום יגיע והם היו שלי, קצת סבלנות.
ידעתי שקל זה לא יהיה, זיכרונות ילדות של סיטואציות לא נעימות שטף אותי כשחשבתי על עצמי רוכבת עליהם, זיכרונות על אופניים אדומים וחדשים, כמה מכוניות חונות וצלקות גרמו לי לחשוב שאולי יש דברים שלא אמורים לקרות, למה שאנסה שוב דבר שמפחיד אותי, שגורם לי להרגיש כ"כ חשופה לפגיעה? אבל הרגשת הניצחון, התחושה של השליטה, של הרוח הנעימה בפנים שכל כך אהבתי כילדה גרם לי לנסות שוב.
הסבלנות השתלמה, החלטתי שאני לוקחת יוזמה, מוכרת את הרכב שלי, יוצאת מאזור הנוחות הכה מוכר ונוח ומאתגרת את עצמי במשהו חדש. תוך שבוע רכשתי לי אותם, את האופניים הוורודים שרציתי, הוספתי סלסלה לבנה, אורות ואת המנעול הכי יקר שיש, רציתי שהם יישארו איתי להרבה זמן, רציתי לחוות איתם הכל.
ניסיונות הרכיבה ברחובות תל אביב שהיו נראים בהתחלה כל כך מבטיחים הוכיחו לי אחרת, ההתלהבות של ההתחלה דעכה לה, למרות שרציתי, שניסיתי, שנתתי צ'אנסים למרות שידעתי בתוך תוכי שאוטוטו זה נגמר, כבר לא השקעתי בהם, לא העליתי אותם הביתה, לא תיקנתי את הסלסלה שיצאה ממקומה, אח"כ גם הכיסא נשבר, מספר היתקלויות וצלקת חדשה גרמו להם לגווע לאיתם, החלטתי לקשור אותם בקצה הרחוב, רחוק ממני אבל עדיין קרוב מתוך מחשבה שאולי, פעם… נתאחד שוב.
שנתיים חלפו והן עדיין עומדות שם, בקצה הרחוב, מביטות אליי, בתוך תוכי אני יודעת שלא אחזור לרכב עליהם, עד כמה שקיוויתי, אנחנו לא מנט טו בי, חשבתי שאם אעבוד על זה, אם אסתער עליהם כמו שאני באמת יכולה אז נצליח, היה לנו פוטנציאל. אבל הם הפכו לתזכורת מתמדת לדבר שכבר לא יקרה, כנראה שיש דברים שאני צריכה לקבל ולהשלים, קשה לי לשחרר את העבר, אבל כנראה שהגיע הזמן להודות שלעולם כבר לא ארכב עליהם שוב, לשחרר אותם לחופשי.
אופניים קצת שבורות אבל עם הרבה פוטנציאל מישהו?
// מאיה חיימוביץ׳
