רגע הגיע. אחרי שנים שהוא קורא לנו מלמטה ואנחנו מתעלמים. לרגע לקח הרבה זמן לעבור בדלת, כי הוא גדול ומפחיד אבל גם לבוש בג'ינס ומחייך אלייך, כנראה ככה מרגיש בן אדם מדוכא שנתקל ברגעים כאלה. איך הוא יכול לעמוד מול זה הנאור, מייצג הממסד או הישראלי שלא מפסיק לקלל בתור בבנק. איך אומרים לו שהוא בכלל הוחשך, שהוא יותר המאה ה-19 מאשר ה-21, להזכיר לו שגם השורשים שלו הם איפשהו במדינה זרה ובאותה נשימה להרגיע שלא ידאג, כי הוא הצליח לשמור על ארשת פנים מכוערת בחוץ שמקרינה את מה שבפנים.
הוא לא יכול, הוא צריך להגיד תודה ולשתוק.
הוא צריך להגיד תודה על לימודים באוניברסיטה.
הוא צריך להגיד תודה על מים זורמים.
הוא צריך להגיד תודה שיש לו בית באזור בו יש רק אנשים עם אותו צבע עור, כדי שלא ירגיש לבד ובכלל העיקר שיש לו בית.
הוא צריך להגיד תודה על אלימות משטרתית ולהפנות את הלחי השנייה, כי אחרת איך הוא יגדל להיות אזרח טוב יותר בחברה עקומה?!
צילום – אפי וואסה
כאן בדיוק אנחנו נמצאים.
מסרבים להאמין באדם שעומד מולנו ובטוחים באלוהים, אנחנו לא מסוגלים לבד אז אומרים תודה ומסתפקים במעט, כי המצב הביטחוני, הכלכלי ושמעתם שרובי לא היה מבסוט על הקהל בהופעה?!.
בין פוסטים ארוכים מידי על אהבה ללא תנאים ותגובות מתלהמות וגסות מידי על שנאת חינם, בין סרטון עם תחת מתנועע בתחתונים ושיר של ג'ון לנון שמדמיין עולם אוטופי שלא התממש מאז 1971.
כאן בדיוק אנחנו נמצאים.
אנשים עם סדר עדיפויות שנדפק, בני אדם רק למראית עין, אנחנו הקנקן שלא מסתכלים בו כי בלאו הכי הוא ריק.
בין עם סגולה שהפך אכזרי וקר והארץ שהבטיח לנו מישהו לפני אלפיים שנים ואנחנו עדיין מחכים לו שיקיים. בין אנשים שלומדים לתואר ראשון ודוקטורט, כי ידע זה כוח ואלה שרצים לעבודה כל בוקר, כי הון זה שלטון.
בין ילדים שדבוקים למסכים מחוסרי יכולת לבטא את עצמם בדיבור והורים אלימים שכבר לא ילמדו איך.
בדיוק כאן אנחנו נמצאים.
צילום – אפי וואסה
בנקודה שנראית כמו שיא השפל, טפילים עם דעות קדומות, מנצלים את הכוח והכסף כדי להבדיל ולייחד, להפריד ולמשול.
לידי ולידך יש קבוצה שלמה של אנשים שמרגישה מושפלת, שונה ופחות שווה אז היא הקימה קול מחאה.
גם אני נמצאת בדיוק כאן, באותה נקודת השיא השפלה.
כי אני חלק מחברה אשמה שגורמת להרגשה הזאת, כי גם אם אני חושבת שאני לא גזענית, שלא יכול להיות שתרמתי להרגשה כזו, אני אקום ואתקן גם אם אלו טעויות של אחרים, אני אקח אחריות גם על בורות שלא שלי.
אני אקום ואצעק, אני אמוטט חומות ואנפץ בועות, אני אהרוס ובעיקר אבנה מחדש, כי אני רוצה לראות עולם טוב יותר, כי חשוב לי לחיות במקום בו כלל החברה משגשגת ומאושרת, מגשימה את עצמה, שואפת גבוה ורואה רחוק, חברה שאוהבת בלי לפחד, בלי להבדיל.
כולנו רוצים להיות חלק מהבין לבין, גם אם אנחנו לא מודים בזה, בני אדם שהדאגות שלהם מתגמדות לכסף, השכלה ועבודה, משפחה וחברים, בני אדם שמסתכלים עליהם ולא יודעים להחליט מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, בני אדם שלא רוצים להיות שווים כי הרי כבר נולדנו כאלה.
בני אדם.
// רחלי קרחי
