כשאמרתי לך שאני רוצה אותך, היה רגע של דממה. זה היה רגע קצר אבל המחשבות שלי הספיקו לרוץ בראש כאילו הן עושות את מרתון תל אביב לפחות פעמיים. בהתחלה חשבתי מה יקרה אם תגיד לי "כן". אם תגידי לי "גם אני רוצה אותך" ותנשק אותי קלות על השפתיים תוך שאת מפשיט את חולצתי. איך למחרת בבוקר אתה כבר אומר לחברה שלך ביי ושאתה עכשיו עם הבחורה שתמיד רצית. אחר כך התאפסתי.
חשבתי שבטח תגיד לי שזה לא מתאים ושיש לך חברה. ואז אני אענה לך. "אתה צודק. והיא כל-כך מושלמת שעדיף לך שתישאר איתה, אין לך מה לעשות עם מתוסבכת כמוני". אתה תסתכל עליי בעצב עם העיניים הירוקות שלך ואני אקח את התיק, אניח על הכתף ואפסע משם בלי להביט לאחור. בסוף אמרתי שאם כבר מתאפסים – אז עד הסוף. הבנתי שככל הנראה תגיד לי "מה?, וואו, ממש לא ציפיתי… לא… לא יודע… את יודעת, יש לי חברה". ואז אני אתחרט שפתחתי את הפה.
אני תמיד עושה חישובים. אפילו שהדבר שאני הכי שונאת בעולם זה מתמטיקה, איכשהו אני תמיד מחשבת לי תרשימי זרימה של "מה יקרה הלאה?" ו"מהן האפשרויות?". ומה הפלא? הרי בעצם מגיל קטן למדתי שעם אהבה משחקים בטבלאות ותרשימים. כשהייתי מאוהבת במישהו שלא אהב אותי בחזרה, כל החברות ייעצו לי לעשות טבלה "מה טוב בבחור" ו"מה רע בבחור" ולהתחיל לשפוך על הדף תכונות אופי וסיטואציות. אז מה הפלא שגדלתי לאהוב באמצעות תרשימי זרימה? מגיל קטן, מאז האהבה הראשונה, אני חושבת בטבלאות.
אז אמרתי לך שאני רוצה אותך והתחלתי לחשוב מה אני אומרת אם אתה אומר כן ומה אני אומרת אם אתה אומר לא. אפילו התחלתי סטטיסטיקות – מה הסיכוי שתגיד שאתה בעניין ומה הסיכוי שתנפנף אותי לאלף עזאזל. התחלתי להמר כמו איזה ברוקרית בבורסה או שחקנית פוקר בקזינו בלאס ווגאס. משפט פיתגורס, פרבולות מחייכות, פונקציות וכפל מקוצר – הוצאתי את כל הכלים המתמטיים שלמדתי בתיכון והשתמשתי בהם, רק הפעם – על הלב שלי.
אבל אהבה היא לא מתמטיקה. ובכלל, אם נהיה יותר רחבים – החיים הם לא מתמטיקה. אנחנו לא יכולים לצפות מה יגיד זה שמולנו, אנחנו לא יכולים לחשב מה הצעד הבא הכי נכון והכי כדאי ואנחנו לא יכולים לעשות חישובי עלות תועלת כאילו שאי פעם קורס תורת המשחקים היה יישומי או אמיתי.
אבל מה שאנחנו הכי לא יכולים לעשות – זה לערבב את הלב עם המוח. לכל אחד יש תפקיד משלו וכל אחד נמצא בפלנטה אחרת. הם לא קשורים אחד לשני, הלב והמוח, הם שתי ישויות נפרדות שמפרידה ביניהם שנת אור. הלב אומר דבר אחד והמוח אומר דבר אחר ואנחנו צריכים להחליט למי מקשיבים. כשהלב מדבר – המוח שותק ולהפך. ובאהבה, ובכן, זה תחום המומחיות של הלב. אז אין פה מקום לרציונאליות, למוח, לחישובים, למתמטיקה.
כשאמרתי לך שאני רוצה אותך, היה רגע של דממה. רציתי לחשוב, אבל אהבה – זה לא מתמטיקה.
// גל סלונימסקי
