שני אלה שבגללם אני נאלצת לעמוד בתור הארוך בסופר פארם, מאחורי שתי קשישות, לפני אופנוען חתיך ועם מחשבות דוהרות בכיוון חד צדדי בהחלט. זה לא שהפוסטינור היה הפתרון הראשון לבעיה שלי, אבל ההוא שהיה אמור להיות שם בשבילי ולמנוע ממני כאבי ראש של אחרי – נקרע. ועם כל הרעל הזה אני נזכרת באותו יום לפני שנה שבו הכל התחיל .
הום סנטר, אני בתור לקופה. לידי על הרצפה רהיטון יחסית כבד. מאחורי יורם שם בדוי. אין לי צורך להסתובב אחורנית כדי לשמוע את גלגלי הרדאר שלו נכנסים לפעולה ברגע שהוא מזהה עלמה במצוקת : "אני יכולה לסחוב את זה לבד".
יורם לא מפספס שנייה ומיד מציע את עזרתו המסוקסת. בדרך לאוטו הוא מספר שהוא יורם, עורך דין, 32 ונעים מאוד. קטע שבדיוק באותו זמן הייתי צריכה עזרת עורך דין בעניין דירה שעזבתי ויותר קטע שבדיוק יורם היה מוכן לעזור לי. העולם כל כך קטן לפעמים. בחיי.
מתוך ארץ נהדרת
יוצאים לדייט ראשון. בסופו של הדייט אני מבינה שאני לא רוצה להמשיך אבל יורם מתעקש על "בואי נשאר ידידים". בגלל שלא נולדתי אתמול ואני לא מאמינה לו לרגע אני מסכימה. סופו של עניין אנחנו סוגרים על דייט שני שמסתיים עם פרפרים אצלי בבטן. הוא קוסם האיש, אין לי מושג איך הפך אותי ככה.
מפה לשם אנחנו צולחים ניסיון כושל של שבועיים של "סו קולד" לצאת. זה לא עובד. אבל לא עובד בפורמט הכי עלוב של משהו שלא עובד. אז אני אומרת ליורם ביי. כי הוא תמיד איכשהו מצליח לעצבן אותי ולערער אותי ולהשאיר אותי עם תחושת עקצוץ בידיים.
מאותו רגע, עולים יורם ואני על רכבת הרים נוראית. אנחנו מתהפכים ורוטנים וגם מקיאים. ובין לבין מצליחים אולי גם קצת ליהנות.
לפני חודשיים עשיתי את ה-קט האחרון. הייתי כל כך נחושה. חסמתי, מחקתי, שתיתי, זרקתי אפילו איזו מגבת שהזכירה לי אותו ונשמתי בהקלה של מישהי שיודעת שהפעם היא תעמוד בהחלטה שלה. המילים האחרונות של יורם לפני שאמרנו ביי בסיבוב הזה היו: "את תראי שזה לא הסוף". אמרתי לו שברור שכן ושישכח ממני, רצוי כמה שיותר מהר. ושאם אפגוש אותו על איזו בלטה קרובה אלי עם בחורה אחרת, זה הסוף שלו ושיתרחק מתל אביב בכלל ושיעבור דירה כי אני איתו סיימתי.
מתוך Urban Street Art
ועמדתי בזה, הייתי כזו גיבורה. אפילו לא התגעגעתי (אני רואה אתכן שם מאחורה חברות יקרות שלי, תורידו את החיוך מהפרצוף כי הערב ההוא שבכיתי בכלל לא היה קשור ליורם). ממש שכחתי.
לפני שבוע הגיעה הודעה ממנו, זה היה בלתי נמנע, בדיוק כמו כל הדברים שאנחנו צריכים להימנע מהם כי הם לא בריאים לנו. כמו סיגריות, כמו צריכת אלכוהול מופרזת, כמו כל דבר אחר שעושה לנו לא טוב אבל יצר ההרס העצמי שלנו גורם לנו שלא לשמוע לקול השפוי שמניע אותנו מלעשות את זה. ושוב, בפעם המיליון עלינו יורם ואני על רכבת ההרים המטורפת שלנו.
הקשישות שלפני מתחילות לרטון על מחדלי ארצנו הקטנטונת ומחזירות אותי להווה העגום. אני נזכרת איך במקום להירדם דמיינתי בלילה את הילדים האומללים שלי ושל יורם שם בדוי חיים איתנו על רכבת ההרים הזו, ואיך על הבוקר, עוד לפני הקפה בכלל, הבאתי את עצמי לטפס במעלה שינקין בשביל הפוסטינור הארור.
אני מקבלת את הגלולה בתוך קופסא ורודה ואטומה. אח"כ בבית אני שולחת ליורם תמונה שלה וכותבת לו: הילד שלנו איננו. אני רוצה שזהו.
יורם כותב שאני חייבת לו תינוק. אני אומרת שהוא חייב לי אותי.
הוא אומר טוב. עד הפעם הבאה.
// חני פריד
