כל העמק פרוש לרגלייה והיא אדישה. היא כבר לא מרגישה. רק מתהלכת בנינוחות עם הכתפיים האלה שלה, שנראה כאילו מישהו צייר לה אותן, כאילו מישהו צייר אותה.
הוא רואה את הפחד דרך עינייה, הוא יודע את כל הלחישות הקטנות של הלב שלה, שומע אותן, מרגיש אותן. הפחד מתבטא בברק שיוצא מהחום שבעיניים. חצי החיוך כשהוא מסתכל עלייה ותמיד היא מעקמת מבט. קשה לה להסתכל בלבן של העיניים.
אני לא הולך להציל אותך, את שומעת?! תפסיקי
אני לא כאן כדי לגאול אף אחת מהפחדים שלה, תתמודדי.
אני עדיין צריך להציל את עצמי. ולפעמים אפילו חושב שאולי את זו שצריכה להציל אותי.
מזמן הפסקתי לחשוב על מי יציל אותי, הבנתי שזה רק שיר של שלמה ארצי. אני מתמודדת כל יום עם הפחד. אני כותבת אותו במילים כשצריך, אני מצלמת אותו בתמונות. אני מציירת אותו בציורים. אני רוקדת אותו בריקוד. אני חיה אותו, מגדילה אותו, מעצימה אותו, מגלגלת אותו כמו כדור שלג, ולבסוף אני מנפצת את כל הפחדים לרסיסים של רגעים, של חיים.
הוא אוהב את הרגע בו הוא צריך לסדר את החדר כדי שהיא תבוא עם החיוך המזמין והנפש המוארת שלה. הוא דחה אותה המון, ובכל זאת היא באה והאירה את החדרים החשוכים שהוא מחביא עמוק בתוך הלב. הוא יודע שהיא מפוחדת, היא רק לא מראה. היא מראה שהיא לא שמה פס על אף אחד בעולם הזה.
אנחנו מתהלכים במדרחוב ואת מתפשטת אצלי בדמיון.
אנחנו מתהלכים על הרחובות הראשיים של מרכז העיר ואת מאושרת.
אנחנו ישנים יחד במיטה שלי עם הריח שלך ובא לי שהזמן יעצור.
אתה שומע? מסביב ללב שלי יש חומות כמו שיש מסביב לירושלים. אני בטוחה שגם מסביב לשלך יש. אבל אני בתהליך של יציאה מהחומות. אני משתחררת, אני נותנת לזרם להוביל אותי. אני נותנת לך לגעת, להרגיש, להוביל.
היא מספרת על איך שהיא אוהבת את האבנים הירושלמיות, על איך שכל אחת מהן מסמלת סיפור, והוא חושב על הסיפור שהיא בחייו. הם יושבים על פסגת הר ומרגישים את הבריזה טופחת להם על החיים ,מספרת לו כמה היא אוהבת את העמק אבל כבר אדישה למראות של הירוק עם החום והשטוח, שהיא צריכה הרים, רוח ואבנים, ומחזיקה לו את היד בטבעיות כאילו לעולם הייתה שלה.
בזמן שאת מדברת בא לי להביא לעצמי מכות על זה שלא נתתי לך לבוא עד עכשיו, על זה שלפעמים אני מפחד מעצמי ומשטויות. אני חוסם את כל מה שבא להתקרב, אם הייתי את כנראה שלא הייתי מגיע בחיים, אבל איזה מזל שאת את, ואני מטומטם.
אני כמעט ולא מרגישה אותך מנשק את הגב שלי בזמן שאני ישנה, אני ישנה עמוק מאוד. מתכרבלת, אוהבת, אוהבת את הפחד שלך. אוהבת את התנודות במצבי הרוח. אוהבת את זה ששום דבר לא בטוח. שהוא לא כאן ולא שם. אוהבת את העמק אבל כבר אדישה למקום הזה.
אני מפוחדת יותר ממך אבל לא מראה. משחקת אותה כמו כולם פה.
אני זורמת כלפי חוץ, ומבפנים אני מפחדת משני האנשים שיש בך; מזה שיש אחד שמח ממש ואחד שעצוב ממש, מזה שלא נותן לי להתקרב. אני חייבת להשיג מה שאני רוצה. אבל הפעם אני מוותרת, נותנת לך להתגבר על מה שאתה צריך להתגבר ואני טסה. ירושלים יפה מאוד. גם העמק. אבל החופים של אירופה קוראים בשמי כדי להתמודד עם שני האנשים שיש גם בי והחדרים שאני לא מצליחה להדליק בהם את האור.
// אילנה מאטטוב
