יש שעה כזאת בלילה שהכל כבר פחות חשוב. אף אחד לא רואה את הלק המתקלף או את הגרביון הנוזל. יכולתי לעמוד על הראש ולבכות, שהדמעות יזלגו לי הפוך, ולא היית רואה אותי גם אם הייתי מתפגרת לך בסלון.
אתה בעצם כל כך לילה. הכל פחות חשוב לי בך.
עשית לי פרצופים של שמש ויקדת לי בפרצוף עד שבסוף שקעת בי עם סטירה מצלצלת או אגרוף מטלטל. הלוואי ששברת לי רק את האף.
בשעות הלילה אני שוזרת מילים וטווה לי גלמים שיחביאו אותי מפניך. לפעמים אני רוצה להאמין שרק אתה תבין את ההבלים שנשפכים ממני וכולם ירגישו כל כך אידיוטים. אתה בעצם כל כך אידיוט.
וזו אני האידיוטית לא פחות.
בשעות הלילה גלגלים חלודים מסתובבים בתוך הראש שלי. אני חושבת מה היה אם וכאשר. אתה חורק לי במחשבות ואני משמנת לעצמי את הצירים כדי לא לשמוע אותך עוד. שמעתי מספיק. ואולי רק שמעתי, מבלי להקשיב. אתה בעצם כל כך חירש מולי.
וזו אני העיוורת שרצה יחפה.
בשעות הלילה אפשר להאמין בכל דבר. יכולתי להשתכנע שאהבה מנצחת וכל השאר לא חשוב, גם אם השאר הם מהמורות ודוקרנים שאפשר לעקוף בדרך. עשינו עיקוף גדול מדי בשביל לחזור לאותה הנקודה. אתה בעצם כל כך פיקציה.
וזו אני הסכיזופרנית ההוזה.
בשעות הלילה נגמר לי מעבודה קשה. אני חרוצה רק באור, כדי שבזמן החושך אני אוכל לנוח והעבודה הקשה שלי תעטוף אותי בזרועותיה ותהיה קצת פחות קשה, יותר רכה, יותר איתי ופחות בגללי. אתה בעצם כל כך קשה.
וזו אני המחפשת קצוות רכים.
זו השעה הזאת בלילה שהכל פחות חשוב בה. לא אכפת לי כבר מה שבור בי, כי אולי אני אדע איך לתקן. אני בעצם אוהבת אותך מאד, כל כך, בכל פינה ורובד ושכבה בי. וזו אני השונאת את עצמי כשאני איתך, לפעמים שונאת אותי כמעט כמו שאני אוהבת אותך.
ולפעמים לא צריך להיות סוף טוב, גם אם אוהבים ממש חזק.
// לולה
