לפעמים ההבנה הרחבה שלי את עצמי גואה בי פתאום כמו גל אחרי רעידת אדמה בים. לשבריר שניה אני רואה את מה שאני בדרך כלל לא מצליחה לראות ולהחיל על חיי, מבט על מעל, מן מבוך עם תאריך תפוגה. ובאותו רגע אני יודעת שכבר זכיתי להביט מכאן, ושזה ביקור קצרצר למקום שיותר קל לי בו. קל מספיק בשביל שאדע – עוד שניה זה יחלוף, זה בסדר, אני משחררת מלנסות ולקבע את הרגע הזה, כי אין טעם להלביש עליו הגיון. אני אחזור להיות מבולבלת ולשאול שאלות, ובכל פעם שאזכה לחסד הקטן הזה אני אוקיר אותו. ובשביל זה. בשביל להתרחב לאט לאט, שניה אחת בכל פעם.
אני נזכרת במבט בעיניים. עיניים טובות, זיהיתי לא כי אני מומחית גדולה, אלא כי הסתכלתי כמו שצריך. זו הייתה בין הפעמים הראשונות שהסתכלתי כמו שצריך. ומה שהרגשתי, מה שהיום אני יושבת ונזכרת בו, זו תחושת ה-"זמן עוצר מלכת" הזו שהשאפתנים מביננו יודעים להלביש על זיכרונות, ושהתמימים מביננו גם קונים בלב שלם ורוגש.
מובן שהוא לא עצר, אם קיימת התרחשות אובייקטיבית של העולם- הזמן המשיך, ודאי. אבל במפגש של העיניים שלנו הזמן בכלל לא קיים, לעיניים אין תפיסת זמן. אנחנו מסתכלים לתוך העיגולים השחורים ואם משהו נפרד מאיתנו מעצם הווייתו, אנחנו לא יודעים את זה באותו רגע. ראיתי נשמה שרואה נשמה. הסכמה שקטה, סוד משותף, תדר אחד שכזה. שני אנשים. והשינויים בי לא ישכיחו ממני את הרגע ההוא, כי הנה אני נוברת ומוצאת חתיכה מתפוררת של זיכרון שאני אולי ממציאה, והוא חי וקיים וצבעוני כל כך, והזמן עוצר, כמו שרואים בסרטים של ארבע בבוקר, כשלא נרדמים בתקופות של לחץ.
זה לא בגלל אותן העיניים, זה בגלל הדבר הזה שהן חלקו ביניהן.
בינתיים זמן עובר, אני לא מרגישה שינוי חוץ ממתי שעולה תמונה מפעם או זיכרון שלוף, ואז אני רואה אותי בלי החריץ העדין הזה שמתחיל להיות אורח של כבוד מעל ובין הגבות שלי. אני כבר ילדה גדולה, ועדיין- אני נדהמת מכמה. איך חיוך, נשימה, יכולים להזיז בי משהו. הצורה שבה אתה עומד זקוף, איך שאני נוחה לחייך את החיוך שלא מצטלם טוב כשאני כל כך קרובה אליך, ואתה אומר שאני יפה.
רגעים יפים, נעצרים פתאום, כמו הפסקה בבית ספר שנגמרת מוקדם מידי. פעם בחורף, ביסודי, הכנו מרק בבוץ. היה לו מרקם כזה מוזר ואני זוכרת שהידיים שלנו בכלל לא התלכלכו כל כך. העברנו עליו את היד, קר וחלק כזה. ובשאר הזמן ישבנו סביבו, וילדים אחרים עברו והסתכלו מידי פעם. אני בטוחה שחלקת האדמה הרחבה ההיא למעשה תופסת קצת פחות ממטר וחצי במציאות.
הגדר החיה, האימתנית, החוצצת היחידה ביננו לבין הרחוב, בטח מגיעה לי היום עד המותניים. היינו סגורים במכלאות ידידותיות כאלה, יושבים ומתחנכים, לומדים איך להיות. זה מצחיק בעצם, אחר כך אתה מוצא את עצמך שוכב על הרצפה בזמנך הפנוי, הרגליים משתרעות לכל הכיוונים (למרות שיש רק שתיים), ואתה לא יודע. אתה לא חושב על לקום ולעשות, כי אתה כל כך בטוח שעוד רגע יכנס זה שמורה מה לעשות, ויתן לך הוראה. יסביר לך מה הצעד הבא שלך, איך אתה אמור לבצע. לשמור עליך שלא תהיה אמיץ מידי, כדי שלא ישבר הלך הלב אחת לכמה נסיונות להתרחב.
אני שוכחת לפעמים שאני הולכת לאיבוד; בסוף מה שמציל אותי הוא הבלתי נראה.
אני מודה לכל האנשים שנמצאים סביבי.
// נגה רימון
