גיל 27, כידוע, הוא גיל מתעתע. הזהות כבר מעוצבת יחסית (או לפחות אמורה להיות), הכיוון התעסוקתי ברור, והבורגנות מתדפקת בדלת. מדובר בצומת שרבים וטובים לא צלחו בשלום. חלק מבצעים שינוי קיצוני, אחדים נקלעים למשברים, והרוב נשאבים לרוטינת העבודה השוחקת. אני הגעתי למסקנה שהמציאות זמנית מדי בכדי להתייחס אליה ברצינות, ולכן מוטב ללעוג לה.
אני פוסע ברחוב בן יהודה ושם פעמיי לכיוון מועדון הסטנדאפ המיתולוגי – הקאמל קומדי קלאב. שבועיים קודם, גמלה בליבי ההחלטה: הגיע הזמן להגשים חלום ישן ולעלות לבמה. אמנם, ניסיתי את כוחי בתיכון, בצבא, ואפילו באוניברסיטה, אבל אף פעם לא במגרש של הגדולים באמת. את החוויה תכננתי לעבור בגפי, אך אמיר מויאל, חבר מוכשר שהכרתי ברשת החברתית, ביקש להתלוות אליי. הסכמתי, ובצעד פזיז עליו אני מתחרט עד היום הפקדתי בידיו את האייפון. שיתעד.
אני אוחז במיקרופון ויורה את הבדיחה הראשונה, זאת שאמורה להיות הטובה ביותר שלי. דממה. בקור רוח לא אופייני, אני ממשיך. באולם משתרר שקט מופתי שלא היה מבייש סדנת ויפאסנה ממוצעת. בעזרתם האדיבה של מנגנוני הישרדות עתיקים, אני צולח את ארבע דקות האימה הבאות ונמלט מהמקום כל עוד נפשי בי. שבוע חולף ונדמה לי שהסקתי מסקנות. עם אנרגיות מחודשות, אני עולה לבמה בשנית, בתקווה לחוויה מתקנת. התבדיתי. הסיוט נמשך מאותו מקום שבו הוא הסתיים.
במשך שנים דמיינתי את הרגע הזה. אף פעם לא כך. כי שום דבר לא מכין אותך לקבלת הפנים הצוננת של הקאמל. הסביבה הקרובה תמיד תפרגן, מה שנוטע תחושה עמוקה של ביטחון שכלל אינו מאפשר לתרחיש האימים שתיארתי לעלות על הדעת. בכל אופן, הבנתי את הרמז, הרמתי ידיים, והפקדתי את חיי חזרה בידי השגרה האפרורית.
כעבור חודשיים אני מקבל פנייה מעידן ניידיץ, כותב נוסף שהכרתי מהטוויטר. גם לו יש חלום: מופע סטנדאפ המורכב מכותבים מהרשת. החוויה הטראומטית מהקאמל ואופיי הסקפטי גרמו לי להרים גבה לנוכח ההצעה. גם מפגש משולש איתו ועם מויאל לא הועילו. רק חודש מאוחר יותר, במפגש שכלל את החברים שלימים ייטלו חלק במופע "קורעים רשתות", הרעיון קרם עוד וגידים.
סיינפלד אמר פעם שבגיל מסוים אתה כבר לא רוכש חברים חדשים. אלו שאיתך באותו מעגל הם אלה שאיתם תמשיך לעד. המפגש עם חברי "קורעים" ערער לחלוטין על אותה קביעה. החיבור היה מידי, והוכיח את עצמו הרבה מעבר למצופה מחבורה כל כך אקלקטית. המכנה המשותף היחידי שחלקנו היה חוש ההומור והרצון להצחיק בכל מחיר. כיום, אגב, הם חבריי הטובים ביותר.
תאריך למופע הראשון נקבע והכרטיסים נחטפו תוך 24 שעות. התייעצויות ושיתוף הטוטאלי, היוו רק פסיק קטן ממפגשי החזרות שערכנו. מה באמת התרחש שם? צחקנו. והרבה. לחלקנו, אותם מפגשים סיפקו אוויר לנשימה אחרי עוד יום עבודה ארוך. תוך מספר חודשים עברנו תהליך שמצריך שנים מסטנדאפיסט יחיד, כזה שיוצא לבדו למערכה האכזרית. כי כזה הוא עולם הסטנדאפ הישראלי, שדה קרב המצריך איתנות ואורך רוח. העובדה שיצרנו מעין "בועה" המאפשרת לנו אוטונומיה גדולה יחסית היא פריבילגיה בלתי רגילה.
כיום, כבר יש מאחורינו 8 הופעות. כ-1800 איש שהאמינו בנו ורכשו כרטיס, מספר לא נתפס ביחס לניסיוננו המועט, ובהתחשב בעובדה שהפרסום כולו מוטל על כתפינו הצנומות. לפני הופעות, אנחנו יושבים מחויכים מחוץ לאולם ומשתדלים להוקיר כל רגע. מדי פעם יוצא לי להיתקל באחד מאלילי ילדותי מאחורי הקלעים. הם מופיעים באולם הסמוך ותוהים על מימדי התופעה.
לך תסביר את מה שאתה עצמך כלל לא תופס. ההופעות עצמן הן חוויה אקסטרימית לכל דבר. פרץ אדרנלין שלא מרפה שעות אחרי הירידה מהבמה. מדובר באותם רגעים, אם נשתמש בקלישאה, ששווה לחיות למענם. רגעים שהמציאות היום יומית מחווירה ביחס אליהם. החששות והזיכרונות מהקאמל תמיד יהיו שם, מה שלא מאפשר לנוח על זרי הדפנה. אני אוחז במיקרופון ויורה את הבדיחה הראשונה, זאת שאמורה להיות הטובה ביותר שלי. הקהל צוחק. שלא ייגמר לעולם.
//אלדד שטרית