יש סוגיה מאוד מעניינת בפסיכולוגיה – פילוסופיה, והיא השאלה נטולת התשובה – האם תינוק נולד ריק מתוכן וכל מה שהוא יודע זה תוצר של למידה מהסביבה או שמא הוא נולד עם אופי מובנה, תוצר של גנטיקה בלבד?
אני לא יודעת לענות כי אני לא חוקרת, לא מדענית וגם לא פסיכולוגית – ואפילו לא קרובה אליהם, אבל מה שאני יודעת בוודאות זה שהחיים מעצבים אותנו. כל מיני סיטואציות שחווינו בחיינו משאירות את חותמם והופכות אותנו למי שאנחנו.
למשל, פחדים. תינוק לא מפחד מכלום, הוא מנסה ומתנסה ופחדים הן תוצר של סיפורים, מעשיות, אגדות, אזהרות – וגם חוויות אישיות.
אני זוכרת שבכיתה ב' אולי ג' שיחקנו בהפסקה באולם הספורט בבית הספר. שיחקנו משחק כדור שאני אפילו לא יודעת מה היו החוקים ואם היינו בקבוצות או יחידים. כמה בנות סוררות שסירבו להשתתף במשחק שיחקו עם הדלת הראשית – וזו ננעלה. הצלצול נשמע מבעד לדלת אולם הספורט אבל אנחנו, בנות הכיתה, תקועות באולם ולא יכולות לצאת על מנת לחזור לכיתה. כיאה לבנות – החלה הפאניקה. בסופו של דבר, באמצעות תושייה ואינטנסיביות – הדלת נפתחה לרווחה.
מאז, כל פעם שאני עושה פיפי בשירותים ציבוריים והדלת נתקעת הלב שלי נופל לתחתונים, כל פעם שאני נמצאת במקום צפוף ומחניק הלב שלי מחסיר פעימה ובכל פעם שדלת המעלית נסגרת אני סופרת בלב את הקומות ורק מתפללת שנגיע כבר והדלת תפתח. קלסטרופוביה קלה, ככה אני קוראת לזה. זה לא מאובחן וזה לא מונע ממני לנעול דלתות, לעלות במעליות או לטוס במטוסים – אבל את המסלול הזה בגואטמלה, בתוך סלע עם מים ונר – לא עשיתי. כי ידעתי ששם הפחד שלי ישתלט עליי. והפחד הזה? הוא לא היה שם אם לא הייתי ננעלת באולם ספורט בכיתה ב'.
עוד דבר למשל, זה דעות קדומות. תינוק לא שונא אף אחד, הוא שומע מאחרים את מי לשנוא ומי רע וממי כדאי להתרחק וככה מתגבשות להן דעות קדומות, גזענות ושנאת חינם.
כבר בכיתה א' למדנו בשיעורי תנ"ך מי הם הרעים ומי הם הטובים (בני ישראל – IN, פלישתים – OUT), אחר – כך בכיתה ו' היו דיונים באקטואליה (מי עושה פיגועים? ומי לא רוצה לעשות שלום?) ואל נשכח את הסרטים, הסדרות, וגם הסמול-טוקס בהפסקות, כל אחד מספר את מה שהוא יודע ושמע בבית.
אני למשל, אילולא חצר בית ספר בכלל לא הייתי יודעת מה זה עדות. יום אחד ביסודי חזרתי הבייתה ושאלתי את אימא מה אנחנו – עיראקים, מרוקאים, פרסים, תימנים – ומה זה בכלל אומר? טוב נו, ידעתי שסבא מפולין ושכולנו משפחה של לבנים, אז היה לי ניחוש פרוע. אבל מה שאני באה להגיד זה שאצלי בבית לא היה שיח על עדות בכלל. כל ההפרדה הזו היא תוצר של חוויות ושיחות ספסל בהפסקה.
החיים מעצבים אותנו ובונים אותנו. כל פעם שהתאהבנו או סמכנו על מישהו והתאכזבנו – התחלנו להיות קצת יותר ספקנים. כל פעם ששמענו סיפור עם מסגרת שאינה אובייקטיבית – דעתנו שונתה. ובכל פעם שנחשפנו לתכתיבים של החברה – הפכנו להיות מישהו קצת אחר.
אנחנו חושבים שאנחנו האדם שאנחנו רוצים להיות אבל למעשה החיים הם אלו שעיצבו אותנו. ויותר מזה – את רוב חיינו בכלל לא בחרנו. לא בחרנו באיזו מדינה להיוולד, לאיזו דת, באיזו שנה, לאיזו משפחה, באיזו עיר, לאיזה מצב כלכלי ועם איזו חזות.
אבל היופי הוא, שיש לנו כוח לקבל החלטות. זה כוח שיש לנו ולא בחרנו אותו והוא עוזר לנו לעצב קצת את החיים, כמו שאנחנו רוצים אותם.
//גל סלונימסקי