עברתי לכאן, לפני כמה שנים. בהתחלה ממש לא התלהבתי מהמקום הזה. אמרתי מה לי ולזה. הייתי רגילה לסביבה שבה גדלתי. אבל אמרו לי שכדאי לי להיפתח לדברים חדשים ולהכיר אנשים חדשים ושזה המקום להיות בו, וחכי חכי עוד כמה שנים, כולם ירצו להיות כאן.
ואני חלשה. הצליחו לשכנע אותי כבר במילה להיפתח.
אז נפתחתי. ובאמת המקום התפתח מאוד והרבה אנשים נכנסו לגור בו, אפילו סלב אחד ממש שווה. אז הייתי נחמדה ומנומסת. השארתי את האגו והציניות לדברים אחרים, לא נפטרתי מהם לגמרי, ובלי תיווך של אחרים, בחרתי בעצמי חברים חדשים ויפים.
כי יופי זה החיים. ואני שטחית.
והשתדלתי להרשים ולהיראות הכי טוב שאפשר במקום החדש. הם בחיים הם לא יראו אותי במשקפי הראיה המפדחים שלי או עם איזה חצ'קון על הפנים. מצדי שיחשבו שככה אני מתעוררת בבוקר.
שנתיים חלפו והייתה לי תחושה שכל מה שאני עושה לא מספיק. חייבת לעשות משהו גדול. אולי לארגן איזה טיול חברים במדבר או קבוצה של אימהות קונות ביחד או מכירת בגדים ביתית, שככה יכירו אותי טוב יותר. אני לא רק פרצוף מוכר. בסוף ארגנתי לעצמי מגה יום הולדת, לא מקורי אבל תמיד עובד. על כולם. ואז התחילו להבין מי אני. בדקות התהילה קיבלתי מלא מחמאות וזה עשה לי טוב, הסתובבתי עם חיוך כאילו שאני הסלב של השכונה והרגשתי שונה מהחברים הישנים שלי מפעם, שנונה ויצירתית ומגניבה וחדה יותר. ואפילו הרגשתי קצת שייכת לחברים החדשים שלי ושגם אני יכולה, בדיוק כמותם,הי, אני נולדתי צינית ויצירתיות זורמת אצלי בדם.
זאת אושרת שהביאה אותי לכאן
עוד שנה עברה, הזמן עובר מהר כשנהנים ואני תחזיקו חזק, התחלתי להיות מעורבת חברתית, מה שהצחיק לא מעט אנשים כמה מהם אפילו הרימו גבה. על אמת, לא מטאפורית. והחברים מפעם לא הבינו, כי הם זוכרים אותי אחרת. שקטה מתבודדת ביישנית. כן ביישנית. הכי ביישנית בעולם, ולהתבייש עכשיו נשמע לי כמו בזבוז זמן.
אבל בשנה האחרונה, משהו בי השתנה. הרגשתי זרה בחיים שלי. ולמרות שקיבלו אותי יפה עדיין לא הרגשתי שייכת. פתאום כל ההתלהבות ירדה לי. לא יודעת לשים אצבע על הנקודה שמשהו בי התנתק. התרחק. אולי הגעגוע לפעם שלי הציף אותי וכבר לא היה לי דחוף לדבר על הכול ולהיפתח ולשתף ורק התחשק לי ליהנות מהדברים הפשוטים.
אז רציתי לעזוב. זה נשמע מטורף, אני יודעת, אבל באמת שהתגעגעתי לאימא הדאגנית שלי ולחיבוק של אבא ולשיחות עם איריס, רציתי להשתטות כמו פעם, לא אכפת לי שיצחקו עליי, כי זה הדבר שהכי מצחיק אותי וכאן אף אחד לא צוחק עליי ואומר לי, יאללה יאללה צרפוקו, או מאמי תפסיקי לחלום, כאן כולם מעודדים אותי לחלום ומבטיחים לי שכל מה שארצה יתגשם.
הייתה פעם שממש נתקפתי געגוע והחלטתי שזהו .נגמר. אני עם המקום הצבוע והמתחנף והמטופש והמאושר בכאילו והחסר חיים ונשמה הזה גמרתי. רגע לפני שעשיתי את הצעד המתבקש עשיתי סיבוב פרידה. וכמה שהמקום הזה אסתטי קר ומנוכר. בחדר שלי דפדפתי בתמונות מהאלבומים שלי מפעם. בכולן נראיתי כמו אחת שהחיים שלה דבש, הנה הקרם ברולה שאכלתי בפריז וכאן אני מתנדנדת בערסל באמצע המדבר, איזה שיט זה, בחיי, והנה אושרת, ששכנעה אותי לבוא לכאן. היא לא תיתן לי לעזוב. רק ככה אנחנו בקשר. ואם אני אעזוב, זה כבר לא יהיה אותו דבר.
מרוקנת ומבולבלת הרעב תקף אותי. הכנתי לי טוסט. מושקע. שמתי בו את כל הדברים שאני אוהבת וזה יותר מידי התנפח, אז הורדתי קצת, מי יאכל את כל זה? הנחתי אותו להתבשל. וחיכיתי.
בזמן הזה חשבתי לעצמי שאני כזאת עלובה ושאני רוצה לעזוב אבל אין לי אומץ ושאולי אני מכורה. זאת ההתמכרות שלי. וכמו באהבה. רק התמכרות חדשה תחליף התמכרות ישנה.
מבטיחה לעצמי להתמכר לדבר אחר. מבטיחה שבשנה הבאה אני אעזוב כאן
מבטיחה שאסגור את חשבון הפייסבוק שלי.
// אירית בן חמו