מדינת ישראל קיבלה את עצמאותה בשנת 48. מיד לאחר מכן פרצה מלחמה. מאז אנחנו חיים בסוג של מלחמה מתמדת, לא בשלום. לא עם עצמנו ולא עם שכנינו. יש תקופות רגיעה, רגעים של אושר, ניצחונות קטנים, הישגים משמעותיים והמון שגרה. חיים בעצמאות בלי מתפשרת, עם חגיגות שנתיות לציון המאורע.
מה זה בעצם עצמאות?
על פני השטח אולי אני נראית כזאת שיכולה לעמוד ולהכריז "אני בחורה עצמאית". חזקה, אחת שיכולה לנצח במלחמות שלה גם אם כל צבאות ערב יפתחו באש דווקא ביום הכי קדוש לי (שישי בצהרים כמובן). אבל עד כמה אני באמת עצמאית?
אין לי פחד. כי מי רוצה לחיות בפחד. אולי זה חושף אותי לסכנה, אבל לפעמים אני פשוט מעדיפה לא לחשוב על זה, לחיות בבועה. אני רוכבת על טוסטוס, משתדלת לשמור על החוקים ולא לבצע שום פשעי מלחמה, סליחה, עבירות תנועה. אני מסתובבת לבד בשעות לילה מאוחרות בפלורנטין, כאילו היתה החצר האחורית שלי, כי היא החצר האחורית שלי. אני נוקטת במשנה זהירות, זה לא המושב, פה אי אפשר להסתובב יחפה. מתישהו אני ארשם לקורס ואנפנף בקלף של זכות מלאה להגנה עצמית.
שנתיים לא גרתי בארץ, לבד, עם שפה זרה ותרבות אחרת. אני שולחת את עצמי כנציגה בלעדית של עצמי לטיולים בכמה שיותר יעדים. משתדלת לפתח קשרי מסחר (רצוי באורבן), קשרים אקדמיים (המון מאמרים באנגלית), חילופי תרבויות (רק תנו לי לייב שואוז) ובכלל. אני דיפלומטית ישירה ומפולפלת אך מלאת כבוד ופתוחה ללמוד מאחרים. אני לא מתכננת להרוס לעצמי קשרים עם תומכים פוטנציאלים, מישהו צריך להיות בעדי בהצבעה. מעדיפה לא לפגוע כדי לא להיפגע. אבל מנסה להבין מתי זה פוגע בעצם בי.
אני עובדת, מקבלת משכורת, משלמת שכר דירה והוצאות נלוות (דו"ח המבקר מלמד על 10% הוצאות ביגוד, 20% הוצאות מזון, 20% חשבונות ו50% אלכוהול), אבל עדיין לוקחת כסף מההורים. גם אם זה כרגע רק 100 ₪ בחודש על אינטרנט (וגם 39 ₪ טלפון וגם שכר הלימוד לתואר השני וגם פה ושם החניה של ה״פנגו״ כשאני גם לוקחת להם את האוטו)
יש עוד לאן לשאוף, למי אין? קשה לי לקחת החלטות. אני מודעת להשלכות שלהן, מודעת מידי. שוקלת מידי. מתחשבת מידי. לפעמים אני מתנהלת באיטיות, נסחפת עם הזרם ולא בחשיבה אסטרטגית מובנית. אולי בניתי על יותר מידי הסכמים קואליציונים עם עצמי והבטחתי לעצמי הבטחות סותרות.
אני מאוד תלויה בפידבקים, חיוביים או שליליים. שיגידו לי שאני צודקת, שלא בחרתי נכון, שאני נראית טוב, שאולי קצת השמנתי, שכל הכבוד לי על זה שהחלטתי לעזוב עבודה, שכל הכבוד שהתקבלתי לזאת שרציתי. לפעמים הצורך להוכיח ולצעוק "עצמאות עצמאות" זה קצת כמו לצעוק "אני מאושרת אני כל כך מאושרת". וזה בעצם מעיד על התלות בהכרה מאחרים, בתלות בסביבה בחוסר עצמאות. אבל ההכרה העצמית בעצמאות פשוט כבר לא מספיקה, אני צריכה קצת הכרה מאחרים.
אולי כמו המדינה, מרגע שקיבלתי את העצמאות שלי אני במלחמה לשמר אותה. מנסה לחיות בשלום עם עצמי, עם השכנים שלי לחיים. משפחה, חברים, גם לי יש תקופות רגיעה, רגעים של אושר, ניצחונות קטנים, הישגים משמעותיים והמון. המון. המון שגרה.
ואולי דווקא בניגוד למדינה, מותר לי לסגת, לנוח קצת, להיתלות ולבקש עזרה. לחגוג את עצמאותי כשניתן לי ולשמוח על רגעי השגרה. לשחק בין רגעי עצמאות בלתי מתפשרת ורגעים בהם זה בסדר שמישהו אחר דואג לי.
אבל איך עושים את זה?
// שירה פריגת
