כשהם אמרו לי משתתפים בצערך רציתי לזרוק אותם מהסלון שלנו. אני לא יודעת למה זה כל כך הכעיס אותי.
אולי בגלל המדים שלהם שהזכירו לי. אולי בגלל שמשתתפים בצערך הן זוג מילים, וכל מה שבא בזוג מכאיב לי כבר שלוש שנים.
מאז שאתה לא, אני כותבת לך מכתבים. כמו ילדה קטנה פתיה ומאוהבת שהאהוב שלה הלך ממנה.
יודעת שמכתביה לא ייענו, אבל ממשיכה.
אמרתי להם, בטח שאתם משתתפים בצערי. יש בי כל כך הרבה צער, הוא מספיק לכולם.
הם השפילו מבט. אחר כך אמרתי להם שאני מצטערת.
צער על צער על צער.
הזמן גדל.
בכוונה אני לא כותבת הזמן עובר. הזמן גדל, ככה אני מרגישה, הוא גדל מסביבי, הוא נמתח.
מישהו נאם בטלווזיה. הוא אמר משהו על משפחות החללים. ופתאום קלטתי שזאת אני.
אני 'משפחות החללים'.
הביטוי הזה ששמעתי כל כך הרבה פעמים, הביטוי הזה הוא אני.
למה קוראים לזה חללים, חשבתי לעצמי. אולי בגלל החלל שנשאר אחר כך.
בהתחלה, בחודשים הראשונים, כל דבר הזכיר לי אותך. הלכתי ברחוב ורציתי לעצום עיניים ולאטום אזניים. חששתי מהדבר הבא שאתקל בו ודמותך תשתקף לי ממנו. אני שונאת להתחיל לבכות באמצע הרחוב.
היום אחרי שלוש שנים שאתה לא, אני מתחילה לפחד מההיפך. אנחנו יצורים שכחניים, אתה יודע את זה אהוב שלי?
אנחנו שוכחים.
אתמול הבנתי שאני כבר לא זוכרת בדיוק איפה הייתה נקודת החן שלך שכל כך אהבתי, ואתה כל כך שנאת.
רגל שמאל ? או ימין ? שמאל או ימין ?
לאט לאט יישכחו ממני צורת עיניך, עיקול האף, קו נסיגת של השיער שכל כך אהבתי ללטף, ולבסוף גם מנגינת הדיבור. תמיד לפני פרידות אנשים אומרים 'לעולם לא אשכח אותך'.
זה לא נכון.
אנחנו שוכחים. אבל הכאב לא שוכח, הגעגוע לא שוכח, הזעם לא שוכח.
שלוש שנים אני כותבת לך מכתבים.
אני נערה פתיה ומאוהבת.
אתה לא עונה למכתביי.
אתה לא.
אני רואה טלווזיה רק ביום הארור הזה, מחכה ששמך יופיע על המסך. זה האות בשבילי שדעתי לא נטרפה עליי,
שאתה אכן לא קיים יותר.
אני שונאת את הנאומים הריקים.
את השימוש שעושים בשמך ובשם כל החללים כולם כדי להנציח את השנאה והפחד.
את הקירבה הצינית והמגוחכת לחגיגות הקצף והבשר שמתרחשות כמה שעות לאחר מכן.
לא היית יפה הבלורית והתואר. לא רצת קדימה בקרבות, לא הגשת לאף אדם שום דבר על מגש של כסף.
היית אדם פשוט ומלא אהבה. מילאת את חובותיך ודרשת בשקט את זכויותיך.
נסעת למילואים כי 'זה חלק מהחיים פה, יפה שלי.'
הזמן לא עובר, הוא גדל ונמתח ואיתו גדל החלל ונמתח אף הוא.
וככל שהוא גדל ככה הוא מבקש להתמלא יותר ויותר. ומי שאומר שהזמן מרפא טועה טעות מרה.
הזמן מלמד אותנו לקח, מוליך אותנו שולל, מסתיר ומשכיח. אבל הוא איננו מרפא.
את זה אני לומדת עם הזמן.
כל חלל מבקש להתמלא.
כבר שלוש שנים שאתה לא, אהוב שלי.
והזמן גדל.
// יאיר רבין
