לפעמים מרגיש לי שהמדינה הזאת, זאת שנבנתה בדם, יזע ודמעות, כבר לא חשובה כמו בעבר לאנשים היושבים בה. אנחנו מתלוננים כל כך הרבה, על יוקר המחיה והדיור, על קוטג' ומילקי, על המבצעים והמלחמות שפוקדים אותנו כל קיץ, על השחיתות, על ימין ועל שמאל, אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילוניים.
כמה תלונות!
חייתי תקופה קצרה באירופה ולא ידעתי מה לעשות מרוב געגוע. לא רק למשפחה ולחברים, אלא גם לבית, לישראל. לפעמים אני חושבת שאנחנו צריכים תזכורת, כמה נפלא להיות פה בבית.
כמה נפלא לצאת לרחוב, עם חולצה קרועה של "גולני שלי" ושרשרת מגן-דוד, או כיפה על הראש, בלי לפחד שקבוצת גלוחי ראש תתנכל לך. לשמוע בערבי חג את קולות הסכו"ם מתוך חלונות הבתים, לפגוש שכנים בכניסה לבניין ולומר "חג שמח". ללכת ביום כיפור קילומטרים, למרות הצמא, ולפגוש חברים מפעם. לזייף בסיום טקס את "התקווה" בגאון ולהצדיע לדגל.
כמה נפלא שלמרות חילוקי הדעות, לא משנה מה עדתו, דתו או דעתו הפוליטית של אדם, אם הוא יפול ברחוב, אנשים ירוצו לעזרתו. אנשים חילוניים גמורים יכולים למצוא עצמם דוחפים פתק לכותל. גבר דתי יכול למצוא עצמו נלחם כתף אל כתף עם חברו האתאיסט. שבכל מבצע או מלחמה, בין אם זה בקווי האויב או בחדר מדרגות תל אביבי, אנו שוב רואים את החוזק שלנו כשאנו יחד.
כמה נפלא מזג האוויר החמים, שמוציא את כולנו בחודשי הקיץ לחוף עם אבטיח-בולגרית וגומיגם (אין על גומיגם). עם חול ברגליים שותים גולדסטאר קרה, מנגבים בפיתה משוואשה של אבו אדהם, עם כדור פלאפל בצד ומלבורו לייט, צוחקים עם החבר'ה וחוזרים למזגן. בערב יוצאים לשתות, העיר עמוסה בבחורות יפות, כי פשוט אין על ישראליות. הן מטופחות, חמות, לא מפונקות ואומרות את מה שצריך בפנים. כן, הן גם עושות לכם חיים קשים, כי רק כשקשה מעריכים.
כמה נפלא שאנחנו נמצאים מעבר לים, אנחנו נמשכים זה לזה כמו מגנט, ומרגישים קצת יותר "בבית". קבוצות ישראלים נודדות להן ברחבי העולם, מייצגות אותנו בכבוד (כן כן, יש גם המון כאלה), ומשאירות רושם שישראל זו מדינה עם סבבה של אנשים. אנו מבקרים שם את אחינו, שירדו מהבית, והם תמיד אומרים (ואנחנו חושבים שהם נפלו על הראש) "עם כל הקושי, אין כמו ישראל".
אז שתדעו לכם, אין כמו ישראל.
היא שלנו, בנינו אותה יחד,
ופשוט נפלא פה.
// לילך דהן
