לזכור את מי שנלחם לצידי

אני קורא את הכותרת שכתבתי והיא נשמעת לי מאוד יומרנית.

״מי אני שאגיד שמישהו נלחם לצידי״, אני חושב לעצמי בביטול, כשאני בכלל לא מרגיש שאני נלחם, ובכלל לא ראוי לתואר "לוחם". כשאומרים את המילה "לוחם" עולה איזו תמונה של אביר אמיץ מימי הביניים עם חרב עצומת מימדים בידיו, או אם ניקח את זה קצת לימינו – לובש מדים עם קסדה ווסט ורץ בג'בלאות ומחסל ערבים. אבל ככה אני מרגיש, וככה כתבתי. ומבחינתי הכלל הראשון כשכותבים וכשיוצרים בכלל, הוא לפעול לפי הרגש.

יכול להיות שאפילו אם בכלל לא הייתי קרוב להיות "לוחם", היה מתחשק לי לכתוב כותרת כזאת. כי עם כל החארטות שיש בצבא, קשה להתווכח עם הקביעה שברגע שמישהו לובש מדים הוא מסמל משהו, והוא חלק ממשהו שהוא גדול יותר ממנו ומכל דבר אחר שהוא מכיר. אני מנסה בכל כוחי להימנע מניסוחים פומפוזיים שאני בז להם כל כך אבל לפעמים אין ברירה כי המשמעות של לבישת המדים היא – בסופו של דבר – השתתפות במערך ההגנה על מדינת ישראל. וזה תואר כבד מאוד לילד בן 18 שהעבודה הכי מסובכת שהייתה לו היא חלוקת פלאיירים בקניון.

במהלך מבצע "צוק איתן" חוויתי חוויה שלא הכרתי. מהרגע שהפקודה לצאת למבצע הורתה, כבר ידעתי וחששתי מהצפוי לבוא – אני הולך להכיר את ההרוגים מקרוב. והרבה יותר מאי פעם.

אולי זה יהיה מישהו שלא קשור אליי בכלל אישית, ורק משרת בבסיס לידי. אולי זה יהיה מישהו שדיברתי איתו קצת בילדות ובקושי זכרתי את שמו. אולי זה בכלל יהיה מישהו שיש לי לפחות חבר משותף אחד איתו בפייסבוק.

אבל זה בטוח יהיה. זה יהיה כי אנחנו מדינה כל כך, כל כך קטנה. בלתי נתפס כמה שאנחנו קטנים. והמחשבה הזאת הייתה קשה כל כך, גם כי הבנתי שזה יהיה מוחשי מאי פעם, אבל גם כי הבנתי שאני אשכרה חלק ממשהו שמתים בו אנשים. ואשכרה יש אנשים בבית שיושבים ופוחדים על החיים של לא אחר מאשר אני, כי הגיע תורי להיות בשטח ולהגן על קרוביי בדרכי.

ואכן החששות התקיימו.

נהרג בחור מקסים מהשכבה מעליי, ונהרג עוד בחור מקסים מהתיכון שהייתי אמור ללמוד בו וכל חברי הילדות שלי מכירים אותו. ונהרג גם עוד בחור מהעיר שלי, ונפצע עוד אחד מהשכבה.

עמוד הפייסבוק לזכרו של דניאל פומרנץ

אני זוכר את עצמי מסתכל בפייסבוק של המתים במעט הזמן שהתאפשר לי להיות עם הטלפון שלי בימי המבצע, ולא מאמין עד כמה זה אמיתי. איך קרה שיום אחד היה בחור בריא ומוקף חברים ואנשים, ויום אחר כך לא. יום אחר כך כל מי שאי פעם הכיר אותו וטעם מהבילוי בחיקו מספיד אותו על גבי הפרופיל החברתי שלו, לעיניו הדומעות של כל החפץ לנבור במזוכיסטיות במוות הבלתי נתפס הזה.

מעולם לא הייתי קרוב לחשש ממוות ולפחד של קרוביי לאבד אותי כמו במבצע "צוק איתן".

אבל אין לי ברירה אלא לקבל את המציאות הזאת, ולסיים בצילה את שירותי בצבא.

וביום הזיכרון הקרוב לחללי מערכות ישראל, אני אעמוד בצפירה בהזדהות גדולה הרבה יותר, אבל גם בגאווה גדולה הרבה יותר. 

יהי זכרם ברוך.

// אורן אלימלך