אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים, כְּזהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים ומַזְהִירִים.
דממה. זה כל מה שאני שומעת כשאני עוברת במעברים של קריית שאול, מחפשת את הקבר הנכון. אבא שלי הולך לפני. אפילו בעומס ובצפיפות של יום הזיכרון, והרי אין לי סיבה להגיע לשם באף יום אחר, אינני שומעת דבר. דממה, צעקת שבר של אם, דממה וקריאת "אל מלא רחמים". ואז שוב דממה.
בקריית שאול ביום הזיכרון באתי לבקר את בן הדוד של אבי, שנהרג ארבע שנים לפני שנולדתי, במלחמת לבנון הראשונה. נהרג בטנק מברזל. זה הקשר שלי לעולם השכול. אני באה לבקר חייל שלא הכרתי בקריית שאול. חם לי. אלפי אנשים עומדים צפופים בין הקברים של יום הזיכרון, ואני מצליחה לשמוע רק דממה. ממסכת את כל שאר הקולות.
ביום הזיכרון הראשון בו לבשתי מדים, אבי רצה שאבוא איתו לקריית שאול, ואני- חיילת צעירה, לבשתי את מדי ואת כומתת הבקו"ם שלי, ופילסתי את דרכי בדממה הצפופה והכבדה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בקריית שאול.
עכשיו זה כבר עשר שנים מאז הפעם הראשונה שלי בקריית שאול, מאז הפעם הראשונה שלי כחיילת ביום הזיכרון. עכשיו תור אחי הקטן להיות חייל בפעם הראשונה ביום הזיכרון.
קריית שאול. הולכת לאיבוד. (מתוך ויקיפדיה)
לְנִשְׁמות החיילים והחיילות שֶׁל צְבָא ההגנה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ בְּמִלְחָמוֹת יִשְׂרָאֵל בפעולות הֲגָנָה, תַּגְמוּל וביטחון וּבְעֵת מילוי תפקידם וּבְעֵת שירותם ולנשמות כָּל לוֹחֲמַי המחתרות וחטיבות הלוחמים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם ולקהילות המודיעין, הביטחון והמשטרה שחרפו נַפְשָׁם לָמוּת עַל קדושת הַשֵּׁם וּבְעֶזְרַת אלוהי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ לתקומת האומה והמדינה ולגאולת הָאָרֶץ וָעִיר האלוהים וּלְכָל אֵלֶּה שנרצחו בְּאֶרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בְּיָדִי המְרַצְּחִים מארגוני הטרור.
אנחנו עם ששייך למשפחת השכול, אם נרצה ואם לא. כולנו עם כואב אחד גדול. לכולנו פצע פתוח ופועם שלא יחלים לעולם. עם שמקבל את המלחמות שלו חמות, את הגופות קרות ואת הדמעות מלוחות. אנחנו עם שלמד כל כך הרבה כאב, שלפעמים נדמה ששכחנו איך זה לחיות בלעדיו. לפעמים נדמה שאנחנו כבר לא יודעים איך לחיות בלעדיו.
השנה נוספו למשפחת השכול משפחות חדשות בחסות עוד מבצע צבאי. משפחות חדשות-ישנות. כי גם אם משקוף הבית סומן בדם, גם אם בכורנו ניצל, הבכור של השכן הוספד וכולנו משפחה אחת גדולה וכואבת.
בַּעֲבוּר שאנו מִתְפַּלְּלִים בְּעַד אזכרות נשמותיהם בְּגַן עֵדֶן מנוחתם. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעולָמִים, וְיִצְרור בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נשמותיהם. ה' הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן (תְּהֵא) מְנוּחָתָם, וְיָנוּחוּ בְּשָׁלום עַל מִשְׁכָּבָם, וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִים, וְנאמַר אָמֵן.
ונחבק את המשפחות הכואבת, ונאמץ את הנופלים אל ליבינו. כאילו כאב המשפחות היה הכאב הקולקטיבי של כולנו.
ולאחר תום יום הזיכרון ותום השידורים המחזוריים המתארים את יפי הבלורית והתואר עד שנרגיש שהכרנו אותם, כאילו היו אחינו וילדינו, יישארו המשפחות לבד עם כאבן. בתום יום הזיכרון המשפחות יחזרו לאלמוניותם ואנו נקרא שוב לשנאה ולאלימות.
אל מלא רחמים, שעשנו שונאים. ששם לנו שלטון של מחרחרי ריב.
אל מלא רחמים.
ודממה.
//לינור סקוטלסקי
