חיילים על מדים, מישהו קורא את תפילת "יזכור", שירים עצובים נשמעים ברקע ואנשים עם דמעות בעיניים עומדים סביבי. יום הזיכרון הגיע ואיתו תחושה של עצב באוויר. לפני כמה שנים כשעוד הייתי הולכת לטקסים של בית הספר ועומדת עם כולם בצפירה, הייתי מביטה באנשים השונים שעולים ויורדים מהבמה ומחזיקה את הדמעות בפנים. בזמנו עדיין לא הייתי חיילת, עוד לא הבנתי את המשמעות העצומה שעומדת מאחורי כל זה. כמובן שהבנתי שקורה משהו גדול, משהו שמצליח להכניס מדינה שלמה לתוך עצבות אחת גדולה, מעין תחושה ענקית של דכדוך.
הכל הופך להיות נורא איטי פתאום. עושים שנייה הפסקה מהשגרה ההזויה שאנחנו נמצאים בה, לפתע נעצר כל הטירוף. חושבים על המשפחות השכולות שחוות את זה במשך כל השנה, לא רק ביום הספציפי הזה. לא באמת נוכל להבין ולהרגיש מה הן עוברות, אבל אולי אפילו במעט, לא שזה מעודד אותן או משהו. הרי הן אלה שמתמודדות עם השכול כל דקה ביממה. כשנכנסות הביתה, אולי כשמקבלות שיחת טלפון ממספר חסוי, כשרואות תמונות, חיילים, כששומעות על הרוגים.
כשהתגייסתי לצה"ל לא באמת תיארתי לעצמי, או שאולי לא רציתי להאמין מה עלול לקרות. לא העלתי על דעתי שאני, נוי, אכיר חללים באופן אישי. רק מהמחשבה על זה הדמעות עומדות, חונקות בגרון. מקבלת שיחת טלפון משום מקום ושומעת על חייל שנהרג. בן 19. היינו ביחד בגן, במשך שנים הייתי רואה אותו בבית הספר, הוא היה גר בבניין שמולי. הוא כבר לא כאן. כל הפייסבוק מוצף בפוסטים לזכרו, כולם בהלם. לא מאמינה שזה הגיע כל כך קרוב אליי.
הבכי מציף את העיניים שלי, מנסה לעכל את מה שקרה, אך ללא הצלחה. לא רוצה לתאר בכלל איך המשפחה מרגישה. אף אחד לא רוצה שזה יגיע אליו, הבעיה היא שזה מגיע בלי התראה מוקדמת. אתה לא יכול לצפות לזה או להכין את עצמך נפשית לדבר נוראי שכזה, כי אתה פשוט לא רוצה שהוא יקרה, לעולם.
ואז מגיע מבצע צוק איתן, מתפללת שלא אשמע על הרוגים. בבקשה שלא תהיה כניסה מבצעית. אין מצב שאנחנו הולכים לאבד כל כך הרבה חיילים, ילדים שכל כך קרובים לגילי. והמשפט הזה שמהדהד כל הזמן בראשי "מה הם כבר הספיקו לראות בחיים?" ושוב, שמות חדשים נוספים לרשימה. מדינה שלמה מול מסך הטלוויזיה כמעט במהלך כל שעות היממה, מתעדכנת דרך האפליקציות השונות, לא רוצה לקבל הודעה על אף הרוג. אך מה לעשות? ישנם דברים שהם בלתי נמנעים.
מתוך עמוד הפייסבוק- לירן ורדיאל – Liran Vardiel Art
מנסה להפחית את תחושת הכאב ולחשוב שכנראה זה היה גורלם. "יום זיכרון" – אשכרה יום שלם שמוקדש לכל כך הרבה אנשים שנהרגו בעל כורחם. מה הם אשמים? למה דווקא הם? למה אנחנו צריכים לחיות תחת הפחד והאיום המתמיד הזה? אי אפשר לדעת מאיפה זה יצוץ, שחלילה לא יהיה איזה פיגוע, חטיפה או מהלך שיתחיל לחימה חדשה.
ואנחנו לא רוצים שיתווספו חללים נוספים. לא רוצים שזה יגיע אלינו. נאחזים ביום אחד בשנה, לפני חגיגות העצמאות, כדי להזכיר לנו שבזכותם אנו כאן. מעבר חד בין עצבות לשמחה, בין יגון לששון. משתדלים שלא לשכוח אותם, מבינים שזה לא מובן מאליו שאנחנו חיים כאן. מחוזקים מתמיד, תיאור מושלם לאושר מהול בעצב.
// נוי ארווס
