אני זוכרת את היום שבו קיבלת אותי לראשונה, כל החיים היו לפניך. ההורים שלך היו בסלון ואתה שכבת בחדר על הרצפה הקרה, בלי חולצה וקראת עוד אחד מספרי המתח בכריכה רכה שכל כך אהבת. כשטליה נכנסה מחזיקה אותי בידה ונשכבה לידך על הרצפה, כמו תמיד לקח לך כמה שניות עד שהראתה לה שאתה בכלל שם לב שהיא נוכחת.
"אתה זוכר שישבנו שבוע שעבר ליד העץ מאחורי הבית של שמעון הזקן ואמרת 'חבל שאין לי מצלמה כדי לתעד את הרגע הזה, אני רוצה את האפשרות לחיות אותו כל פעם מחדש'. אז מצאתי בשבילך פתרון, אבל אתה חייב להבטיח שיהיו בה רק רגעים שתהיה מוכן לחיות מחדש", היא אמרה לך בזמן שהושיטה לך אותי – מצלמה חד פעמית קטנה, עם 25 תמונות, טיימר ופלאש.
אני עדיין זוכרת את התמונה הראשונה – העיניים של טליה מחייכות ובורקות וברקע הרצפה של החדר. עברנו ביחד כברת דרך לא קצרה, מחלק מהדברים אני עד היום מזועזעת. כשברחת מהתיכון עם עדן ונמרוד למעיין וקפצתם ביחד ערומים למים, המחשבה על כך שהצלחתם לכוון את הטיימר בתזמון מושלם והצלחתי לתפוס את תמונת הנעורים הזאת עדיין מטרידה את מנוחתי.
אני בטוחה שלא לכל התמונות אתה רוצה לחזור. אחרי מסיבת סיום התיכון, בכניסה לבית של טליה, כשחשבת שאתה הגבר הכי פלרטטן בעולם כשאמרת "את הלילה הזה אני לא אשכח", תוך כדי שאתה מצלם אותה עומדת ליד הדלת הפתוחה, שנייה לפני שהתעלפת ליד דלת הכניסה של הבית שלה, מה שהרס את כל התכניות שלך (וגם שלה) לאותו ערב מיוחד.
צילום: wsilver
אפשר להגיד שהיינו ביחד בטוב וברע. ביום הגיוס, בתחילתו ובסופו של מסע הכומתה, ביום שבו נפרדת מטליה, היום שבו חזרת לטליה, היום שבו צילמת את גבה המתרחק של טליה לטיול של אחרי צבא. היום שבו ישבת מאחורי הבית של שמעון הזקן וכתבת לה מכתב ונמרוד שהקשיב למוזיקה הוציא את המצלמה מהתיק שלך וצילם אותך בהפתעה.
היו פעמים שחשבתי ששכחת אותי, אבל תמיד נזכרת בי בסוף ומצאת אותי. הפעם האחרונה הייתה כשהמלחמה שהחזירה את טליה לארץ ולבין זרועותיך, גם גרמה לך להוציא אותי מהארון ולצלם אותך ואותה מחובקים על המיטה שעמוסה בציוד לשלושה ימים. כמו שקצינת הקישור אמרה לך, זאת הייתה תמונה אחת לפני האחרונה.
כשהחזירו להורים שלך את הציוד שלך, טליה שראתה את הג'יפ הצבאי נכנס למושב, הבינה ורצה לחדר שלך. היא נכנסה לחדר שלך ונשכבה על הרצפה הקרה, מחבקת את החולצה שלך. כשההורים שלך סיימו עם הקצינים, אביך נכנס לחדר ונתן לטליה את המצלמה.
היום צילמו בי את התמונה האחרונה, כל המושב היו שם, ההורים שלך, נמרוד ועדן, טליה ובעלה היו במרכז אוחזים תינוק בן שמונה ימים שנושא את השם שלך.
להתראות חבר יקר ותודה לך על כל פיסות החיים הכל-כך יקרות שהשארת לנו.
// יהודה אדלר
