1991 וסוף סוף קיבלנו מפתח לדירה החדשה שלנו ברחוב השושנים בכרמיאל. שלוש שנים של ציפייה הסתיימו במעבר גדול ומרגש לשכונה שנבנתה על שרידיה של גבעה מלאה בסלעים וצמחי בר. שילוב של 32 משפחות צעירות אשר מתכנסות לראשונה באותו המרחב כדי לאפשר לילדים שלהם תנאים מעט יותר נוחים.
בשבילי, כילד בן 9, השכונה החדשה הייתה הזדמנות מצוינת להכיר עוד חברים חדשים שאוכל לשחק איתם כדורגל, כדורסל או 4 מקלות. והיו הרבה חברים חדשים. היו את יוחאי ומאור האחים השובבים, את עידית וברק שתמיד יזכרו כשכנים ממול, את משפחת אלקבץ שגרמה לי להכיר לראשונה אוהדים של הפועל באר שבע והיה גם את ניר. ניר נחום.
ניר תמיד היה אהוב עלי במיוחד. הוא היה בדיוק בגילי ובערך בגובה שלי, היה לו את השיער הכי חלק שראיתי אי פעם מסודר בתסרוקת קוצים טבעית, חיוך תמידי מרוח על הפנים והומור ציני מושחז ומדויק. החיבור שלנו היה מידי.
לאחר כמה שנים טובות של התרוצצויות ברחבי השכונה, שיחות נפש, התבגרות משותפת וצחוקים מתגלגלים, משפחת נחום החליטה שהגיע הזמן לעבור לשכונה חדשה אחרת בעיר. השכונה לא היתה רחוקה מדי אבל המרחק עשה את שלו ולאט לאט הקשר שלנו דעך.
רצה הגורל וביום הראשון שלי בבקו"ם, כשאני מחפש פנים מוכרות שיעבירו איתי את היום המבלבל הזה, פתאום זיהיתי קצוות שיער חלק מוכר ואת הפנים של ניר מיד אחריהם. שלושה חודשים העברנו טירונות תותחנים בבסיס שיבטה, אוהל לצד אוהל. התקופה הזאת החזירה לנו ברגע את הקשר המיוחד שלנו. נסענו נסיעות ארוכות באוטובוסים יחד מכרמיאל, שוב שיחות נפש, שוב התבגרות משותפת, שוב צחוקים מתגלגלים. כשסיימנו את הטירונות, ניר המשיך לאימון היחידה של הגדוד שלו ואני לגדוד שלי והקשר שוב דעך והיינו מתראים מדי פעם בתחנות מרכזיות ובאירועים של החיל. כל פעם שפגשתי מישהו מהגדוד שלו הייתי שואל אותו אם הוא מכיר את ניר, מוודא שהולך לו בסדר ואם הוא יכול למסור לו דש.
מתוך עמוד הפייסבוק "לזכרם של ניר ואביחי נחום ז"ל."
ככה העברתי שנתיים עד שב22 באוקטובר 2012 כשאני בקורס סמב"ים, לאחר לילה של ניווטים, העיר אותי הרדיו עם חדשות השעה 09:00. הקריין הסביר שהותרו לפרסום שמות ההרוגים בפיגוע אתמול בצומת כרכור ופתח בשמו של ניר. צעקת התדהמה שלי העירה את 12 החיילים האחרים שאיתי באוהל והם עדכנו אותי שכל הלילה היו לי טלפונים ולא התעוררתי. 21 שיחות שלא נענו אישרו שלא מדובר בטעות בזיהוי. ניר לא איתנו יותר.
ההורים של ניר הנציחו את שמו על ידי בניית אנדרטה לזכרו בפארק בכרמיאל ואני עשיתי לעצמי מנהג לפקוד את האנדרטה מצויד בגיטרה ולספר לניר מה עובר עלי. לפעמים התיישבו לידי ילדים שהמראה של אדם שמדבר ושר לאנדרטה היה מוזר להם ושאלו אותי אם הכרתי את ניר. הייתי מספר להם את הסיפור שלו, שהוא אהב מוזיקה, שהוא רצה להיות שדרן רדיו ושהוא כבר לא יחזור. לפעמים היו להם המון שאלות ולפעמים הם פשוט היו שותקים ומנגבים לי את הדמעות.
מאז שנת 2002, בכל שנה אני פוקד את החלקה הצבאית בבית העלמין שבכרמיאל ובשנת 2007 קרה הנורא מכל וגם אביחי, אח של ניר, הצטרף לחלקה הזאת כשהוא רק בן 19. צירוף מקרים מזעזע שעד היום אני לא מצליח לעכל.
הזמן עושה את שלו, שר אברהם טל, ולרוב אני מצליח להסכים איתו, אבל הטרגדיה הבלתי נתפסת הזאת לא נותנת לי מנוח. זה כפתור הבכי התמידי שלי. גם עכשיו כשאני כותב את הפוסט הזה אני ממרר בבכי. במהלך השנים ניסיתי כמה וכמה פעמים לכתוב לניר, לכתוב על ניר, לספר לכל העולם על ניר.
היום ניר, לאחר 12.5 שנים, אני סוגר מעגל, אבל מה זה חשוב אם אתה לא פה בכדי לקרוא את זה?
מתוך עמוד הפייסבוק "לזכרם של ניר ואביחי נחום ז"ל."
// טמיר זוארץ
