ברק רפאל דגורקר, אחי היקר!
הייתי במילואים וזה היה מוצאי שבת כשחזרתי מאפטר קצר, זה היה ערב יחסית שקט. לא יכולתי להעלות על דעתי את הבאות. שמעתי רקטה ששוגרה ואמרתי לעצמי "מזל שלא קרה כלום". עד היום אני חושב על המשפט הזה, הרי דיברת עם ההורים חמש דקות קודם. קיבלתי את הבשורה על מותך בשטחי הכינוס, בשעת לילה מאוחרת. לא נתפס, אבל המציאות הכריחה אותי להבין ולתפוס את מה שחשוב- אחי הבכור נהרג. אני לא יודע מה עושים עכשיו אני בהלם, לוקחים אותי לרכב ומחזירים אותי הביתה.
התקשרתי לחברה שלי ב- 2:38 לפנות בוקר, כשהייתי כבר בדרך הביתה. הנסיעה נראתה לי נצח, והכניסה לבית נראתה לי סוריאליסטית: בשעה כזו כשאני במדים, האורות דולקים, הדלת פתוחה, אמבולנס חונה בחוץ. אני רואה אנשים ורץ לתוך הבית כדי לראות האם זה באמת נכון. אני יושב מחבק פעם את אימא ופעם את אבא ואז עובר לאלירן ונופר, מתישהו מישהו מתחיל לדבר על הלוויה, ואני מנסה להיות חזק. בראש שלי אני חושב: "הלוויה? על מה הם מדברים?" ואז מתחילים לפרט רשימה של סידורים לארגון הלוויה, כמו רשימת מכולת. אני יושב שם על הספה מקשיב, מנסה לחשוב מה עושים, ומדי פעם, כשאני מצליח להוציא קול אני מנסה לחשוב על מה ששואלים אותי האנשים במדים. פתאום אנחנו מבינים שאנחנו לא יודעים איך לספר לסבתא. אבא ואלירן נסעו עם קצין העיר ואמבולנס כדי להודיע לה, חוששים מהבריאות שלה למשמע הבשורה שנכדה הבכור, הראשון נפל חלל.
יום ההלוויה היה ארוך, קשה מנשוא, כואב מדי מכדי להיזכר בו לפרטי פרטים. הבוקר לא התחיל, כי זה היה ההמשך של הלילה. אבל לאט לאט עוד ועוד משפחה, קרובים ומכרים נכנסו הביתה מנסים לחבק ולעודד אבל, אני לא באמת נמצא שם. נדמה שאני מסתכל על כל זה מרחוק ושאני נמצא ביקום מקביל או ממד אחר. אני אפילו לא מצליח להיזכר מה אמרתי או איך הגבתי באותם הרגעים. אז לוקחים אותי להיפרד, וראיתי אותך שוכב בתוך ארון, מת! ואני לא מבין מי זה ששוכב שם עם חיוך על הפנים, כי הוא מאוד דומה לאחי, אבל אין מצב שזה אתה. בחזרה הביתה ידעתי שאראה אותך נכנס בשער, ושזה לא אמיתי.
עברו כמעט 9 חודשים מאז וכבר נאלצתי להבין שזה היית אתה. אני מתקשה להאמין אבל מבין. אני יודע שכשאני רוצה לדבר איתך ולהתייעץ איתך אני יכול לעשות את זה מכל מקום שבו אני נמצא. אני יודע שכשאני מבקר בבית החדש שלך (בית העלמין) בימי שישי ואני מברך אותך ב"שבת שלוש" כמו שנהגנו, לא אקבל תגובה בחזרה כי הכול שקט בבית העלמין, אתה יכול לחבק אבל לא תקבל חיבוק בחזרה. באחת השיחות עם אבא הוא אמר לי "צריך לחבק בחיים כי אחרת אתה מחבק אבן".
אני מתגעגע אליך ואני רואה אותך בפרפרים הלבנים בכניסה ליישוב, בסופות ברקים ורעמים, בשירים המושמעים ברדיו שנדמה ששלחת במיוחד בשבילי, בחלומות שלעיתים אתה מופיע ואני לא רוצה שהם יסתיימו, רק כדי לחוש את קרבתך הפיזית על ידי. אני חושב עלייך ומנסה לדמיין איפה אתה נמצא עכשיו, מה אתה עושה, האם אתה רואה אותנו, שומר עלינו, מכווין את דרכנו.
הדרך עוד ארוכה לפניי, אבל אני יודע שאתה אי שם, שומר עליי.
אני מתגעגע אלייך ואוהב אותך.
// אדם חודרה