לא לישון, לקום בלי שעון, לחלק עיתון, לזהות נפילה, שתי שריקות, בהלה, מעלית נתקעה, בית חולים ישן, חדר קטן, חמישה מזרונים, מפקדת אחת, קצינת נפגעים, פסיכולוג על ספה, קפה שחור, מחלקת עיניים, לב, חור, אימא לחוצה, רופא בלי מילים, טיפול די נמרץ, פנים ללא גיל, דסקית שנשכחה, שקית נעליים, ריח אבק וגם דם שלא יורד במים, לעלות למנחת, לחייך לקלים, להחניק אנקה, לקבוע מצבים, שניים קל, שלושה בינוני, מיון מפוצץ, עוד טיל נפל, שיחה שהופכת ללא נענתה, אין קליטה, גם לא קולטים שום דבר, לתעד ביומן, עוד יום עבר. וקיץ.
חושך באורטופדיה א'. אני יושבת ליד אושרי והוא לא מפסיק לזוז. נושק לשלושים, עם בובה של טיגריס לידו, מחבק אותה עם החצי יד שלו. בשש הוא נכנס לעוד ניתוח, כשהוא ייצא, אולי הוא גם יצליח לראות אותי.
אושרי והקוקו הסבוך שלו שוב זזים משמאל לימין על המיטה הצרה של המחלקה הכי עמוסה בבית חולים זיו.
הוא חמוד, צחוקים איתו. היית מצפה מבנאדם עם חצי יד וקמצוץ עיניים להיות עצוב או מדופרס או מה שלא אמורים להיות כשככה, אבל הוא לא. הוא טיגריס.
"אושרי?" אני שואלת אותו בשקט, כדי להיות בטוחה שהוא ישן. הוא לא עונה.
טיגרסים ישנים טוב.
הוא הגיע לפני חמישה ימים והיה בינוני. רסיסים, קטיעת גפיים, או איך שהוא אמר-
"רק חושך בעיניים".
עכשיו הוא כבר קל, מטופל. אני לא צריכה לשבת איתו, אבל אין לי מה לעשות. נתנו לי שעתיים מנוחה, אפילו סגרו לי מזרן בחדר הקטן של השימורים כדי שאוכל לישון קצת. לא קרה.
עצמתי עיניים אבל אז שוב חלמתי, או אפילו לא חלמתי, רק חשבתי בעיניים עצומות על מה יקרה כשאני באמת אירדם וכנראה אחלום, אז החלטתי להישאר ככה.
ביום ראשון צריכים לעלות להחליף אותנו. אני רוצה להתקלח. זה מצחיק, אבל דווקא אושרי עושה לי שמח.
הוא כל הזמן אומר שאם היה נולד מלכתחילה בלי לראות, הוא בטח היה מאושר יותר, ככה אולי לא היה מעיף את כל הבחורות שלא נראו טוב, כי הן באמת היו נשמות טהורות.
הרבה זמן לא ישנתי, לא זוכרת כמה. מהלילה השני שהגענו. רק שוכבת על המזרון, בלי לעצום שום עין. הנה, הוא קם.
"מה קורה טיגריס?"
"זאת את גורג'ס?"
"אני ולא אחרת. אבל מי אמר לך שאני גורג'ס תגיד לי?"
"מהרגע שקיבלת אותי במנחת קלטתי את העיניים שלך. נשמות טהורות"
שתקנו. רציתי להגיד לו שאני מפחדת, אפילו לעשות את הדרך הביתה ביום ראשון. לא התביישתי ממנו, כבר נהיינו חברים, אבל התחבושות על העיניים והיד הפצועה על הטיגריס חסמו לי את הפה.
"תגידי, גורג'ס", הוא המשיך להיות הוא, "את חושבת שאני אלמד לעשן יפה עם יד שמאל?"
לעשן, לנסוע, לטוס, לטייל, להתפשט, אין מדים, בלי משפט, בלי עדים, אין שק"ם, אין מפקדים, אין מלחמה, אין הרוגים, בלי מסוקים, נגמרו הכפפות, אין דיווחים, חמ"ל נפגעים, שערה לבנה, עוד מנה חמה, מקלחת קרה, אין קידוש, רק יאוש, כל היום און, אין אוף, אין כוח, לא רואים ת'סוף. וקיץ.
לפני שנכנס לניתוח, הוא אמר לי שאם הוא ילך קאפוט, הוא מוריש לי את הטיגריס ואם הוא במקרה יחיה אבל לא יראה, הוא חושב שאני גם נשמה טהורה וגם גורג'ס.
צחקתי ואמרתי שאני אשמור על הבובה במידה ו…, אבל לא נראה לי שהוא הולך לשום מקום.
הוא אמר שאם יחזור הביתה, יקרא האלכימאי שוב.
אמרתי שכאחזור הביתה אשמע שלום חנוך.
לשמוע, לצרוח, לקרוא, להריח, לראות, לחזור לשגרה, לנסות די מהר, לא לעצום עיניים, לא לדמיין מסוקים חותכים את השמיים, להתגעגע לכל מה שחסר, לפחד מחושך, לנסות להתגבר, לוותר.
באוגוסט חזרתי הביתה. לקח לי בערך שבועיים לחזור לישון באמת, חודש להפעיל שוב את מאוורר התקרה ואף פעם לחזור לעצמי. וקיץ.
// נטלי מיכאלשווילי
