מי באמת זוכר אתכם?

אנחנו לא באמת זוכרים אתכם.

זו האמת.

אם היינו זוכרים אחד אחד היינו משתגעים. כל כך הרבה פנים יפות, צעירות, מלאות חיים. מי יצליח לזכור אתכם ולהישאר שפוי?

אנחנו לא באמת זוכרים אתכם. 

תמיד נוספים לנו עוד. עוד ילדים, עוד אבות, עוד סיפורים קורעי לב. 

מי באמת זוכר אתכם? בהתחלה כל מי שהכיר אתכם, אחר כך החברים הטובים והמשפחה, ואחרי הזמן שעובר אלה רק המשפחה שזוכרת וכואבת יום יום. שאר החברים הקרובים ייזכרו בכם פעם בכמה זמן כשהם ישמעו מישהו קורא בשם שלכם. אולי גם באיזו פגישת מחזור שתהיה או בתוכנית שייעשו עליכם בטלויזיה.

מתוך עמוד הפייסבוק של חדשות ערוץ 2

המשפחה, אוי כמה שהם ייזכרו אתכם. התמונה שלכם תהיה בענק בסלון, גם אחרי 20 שנה האמא תקום בבוקר ותבקש מאלוהים שיעיר אותה מהסיוט הזה. אתם תשארו צעירים לנצח לא בגלל שהשיר הזה יזכיר אתכם. כי לעולם לא יגדל לכם יותר זקן ממה שהיה לכם. לעולם לא יהיה לכם שיער לבן, השירים שאהבתם, המיטה שישנתם בה, האישה שאהבתם, הכל ישאר אותו הדבר. לנצח. 

אנחנו לא נזכור את השם שלכם, לא נזכור את התמונה שלכם או איפה היינו שזה קרה. אנחנו נזכור שהלב שלנו נחצה לשניים כששמענו שעוד חייל נהרג, עוד אזרח נדרס, עוד ילד קטן לא הספיק לרוץ למרחב מוגן. אנחנו נזכור את האומץ שלכם, את הישראליות שגרמתם לנו להרגיש. את האחדות. לא היה ימין שמאל כששמענו שנפגעתם. נתתם לנו להרגיש עם אחד שחי בלב אחד. אותו הדם.

מצטער שאנחנו לא זוכרים אתכם. נשבע לכם שהייתי מוכן להיות לא שפוי כדי לתת לכם את הכבוד שמגיע לכם. אך כאלה אנחנו בני אדם, הרי את עצמנו קשה לנו לזכור. 

אתם עוד מזכירים לנו ביום הזכרון הזה מי אנחנו אמורים להיות. למה אנחנו פה. איך יהיה לנו פנים אם נקום מפה ונעזוב לברלין, קנדה, ארצות הברית? איך תסתכלו עלינו? דמכם יהדהד לנו בלבבות. בשביל מה הכל היה אם בשביל לעזוב כשקצת רע? במקום לתקן, בורחים. איך יהיה לנו פנים לעשות לכם את זה?

תסלחו לנו שאנחנו כאלה. נשבעים לזכור ושוכחים. 

אני נשבע לכבד אתכם. לזכור קשה לי. אני אכבד אתכם בכך שאני יאהב את המדינה שלמענה נהרגתם, אני יאהב את הישראלי שלי שלשמה נרצחתם, אני יאהב את היהדות שלי שבגללה דמכם הותר. 

נשבע.

// שגיא אליהו