הבטחת שתחזור.
הבטחת שתחזור אליי, שעוד שנייה המלחמה תיגמר ותחזור לחבק אותי. היה לנו כל כך הרבה להספיק.
בגיל 22 אנשים אמורים להשתחרר מהצבא ולצאת לטיול הגדול. אנשים אמורים לעשות טרק בדרום אמריקה או לחפש את עצמם באשרם בהודו. הם אמורים לחזור לארץ ולעבוד ומתישהו גם להתחיל איזה תואר פלצני באוניברסיטה. הם אמורים לטייל בארץ והם אמורים לאהוב ולקיים את ההבטחות שלהם.
מחרתיים אני אהיה בת 25, ואתה עדיין בן 22. כבר שלוש שנים שאני גדלה ואתה נשאר בן 22 לנצח. אני חושבת על הטיול הגדול שעשיתי, וכשעמדתי על הפסגה של המאצ'ו פיצ'ו צעקתי לשמיים. אתה זוכר איך חלמנו לנסוע לשם יחד?
היום ההוא צרוב לי בזיכרון כמו קעקוע. חזרתי מעוד יום מתיש בעבודה, הקשבתי להודעה ממך, אמרת שאתה צפויי לחזור לסוף שבוע, שמחתי. יצאתי לסופר לעשות קניות, כדי שאוכל לבשל לך את האוכל שאתה אוהב. ואז אמא שלך התקשרה. מהשיחה ועד שהגעתי לבית של ההורים שלך הכל הפך למעורפל. ההלוויה שלך, החיבוק מכל החברים מהצבא. בשבעה עברתי לגור אצל ההורים שלך, ישנתי בחדר הנעורים שלך, החדר שבו העברנו שעות, עד שעברתי לדירה משלי ואתה הצטרפת אליי. ברגע שנגמרה השבעה נשארתי לבד, כולם חזרו לחייהם ואני נשארתי עם חור ענק בלב.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל-כי כולנו צריכים לזכור אותם! דף הנצחה
התחלתי לכתוב, מאז שהלכת לא מצאתי מישהו לשתף במה שעובר לי בראש, מישהו שיבין את ההומור המוזר שלי. מישהו שידע מתי אני צריכה חיבוק וילחש לי שאין לי מה לדאוג, שהכל יהיה בסדר. אז אני כותבת, בעיקר לך. הכתיבה עוזרת לי לסדר את המחשבות.
השנה סוף סוף התחלתי ללמוד, אדריכלות. תואר ארוך ופלצני, כמו שאמרתי לך שאני בחיים לא אעשה. ראיתי את כל הפרצופים המחייכים בדשא, וחשבתי שאתה לעולם לא תעשה תואר ראשון, שלא לדבר על תואר שני. העיניים שלי התמלאו דמעות ופתאום רציתי לברוח.
אני נחשבת החנונית של התואר, כשמתבטל שיעור אני יושבת בספרייה וגם אחרי הלימודים אפשר למצוא אותי בסדנא או בספרייה, הם לא יודעים כמה קשה לי לחזור לדירה שלי, לדירה שלנו. כן, אני עדיין גרה שם. קשה לי לחזור אליה אבל אני גם לא מסוגלת לעזוב אותה. הדירה צועקת אותך, הגיטרה שלך עדיין באותה פינה. חוץ מלנקות ממנה את האבק אני לא נוגעת בה. הסטודנטים האחרים לא יודעים עליך, הם יודעים שאני שקטה ושאולי יש לי משהו מלנכולי בעיניים.
צילום: רחלי קרחי
שלשום ראיתי בפינת הדשא מישהו מדבר ובעמידתו התמירה והביישנית הוא הזכיר לי אותך, ולרגע קטן חשבתי שחזרת, כמו שהבטחת. ואז הוא הסתובב וראיתי שפניו שונות משלך, והרגשתי מטומטמת שחשבתי שזה אתה.
במשך השנתיים הראשונות לא הייתי מסוגלת לראות אף אחד, הסתגרתי בעצמי. לא חשבתי שאני אוכל לאהוב שוב, כשהחברות התחילו להוציא אותי בכוח לבילויים, חיפשתי אותך בכל פינה, בכל חיוך, בכל זיק עיניים. תמיד התאכזבתי שגיליתי שהוא לא אתה.
לפני יומיים יצאתי עם יותם, הוא חמוד, וכשהוא מסתכל עליי אני שומעת אותך לוחש לי באוזן שאין לי מה לדאוג, שאתה שומר עליי מלמעלה ושאני צריכה מישהו שישמור עליי גם כאן.
אני מתגעגעת אליך, אבל אתה בטוח יודע את זה, אתה יודע את זה, נכון?
אני זוכרת אותך, תמיד אני אזכור.
//יסמין רמון
*מוקדש לבנות הזוג והחברות של החללים.