תמיד בימי זיכרון לחללי מערכות ישראל אני חושבת על אלה שחללים, אבל לא של אף מערכת ישראל. יותר נכון, על האמהות שלהם. יש משהו ביום הזה שאומר להן "תבכי, כולנו באותו המצב. במלחמות על צדק גם ילדים מתים".
היום אני חושבת עליך.
את, שאיבדת אותו בדיוק כמו כל אחת מאותן אמהות, אבל אין לך אף מערכת להאשים, אלא רק את נסיבות החיים. הוא לא מת באף מלחמה על צדק, ההפך, הוא עבר די הרבה כאלה ב-27 שנים בהן הוא חי במדינה המשוגעת הזו, אבל עדיין המשיך לחיות. אז למות ככה? אני רואה אותך עומדת בצפירה כשדמעות זולגות על הקמטים שרק העמיקו אחרי שזה קרה לו, וחושבת לעצמך "אם לפחות היום הזה יכול היה להכיל אותו, זה היה פחות כואב". זה לא קרה לו בצבא, זה לא קרה לו באוטובוס מתפוצץ, זה קרה לו באופן שאפילו צ'ארלי צ'פלין לא היה מביים.
את אם שכולה, כן, בדיוק כמו אלה שבוכות כרגע בסרטים שאת צופה בהם בטלוויזיה. הן מסתכלות על אותן התמונות מהילדות שלו ושואלות "איך נבל לי הפרח הזה? הוא הרי עוד לא הספיק לעשות כלום בחיים". הן גם שואלות איך ממשיכים לחיות ולמה בכלל. תתפלאי, אבל לפעמים הן אפילו מזמינות את אלוהים לזירה, כדי לראות אותו מדמם ומשלם על מה שעשה ואת יודעת שגם הכיסוי ראש שלך לא יסתיר את המחשבה הזאת, שעברה גם לך בראש ולא פעם.
מתוך עמוד הפייסבוק 1,000,000 pictures
גם את מסתכלת על החברים שלו שזוכרים וכואבים, אבל רק פעם בשנה, כי הם חייבים להמשיך בחיים שלהם. המרצה שלו במכללה כבר מזמן הספיק לסיים את החומר שכל כך לא הצליח להכנס לו לראש. הציונים שהוא כל כך חיכה להם כדי לעבור לאוניברסיטה כבר הגיעו, אבל גם הם שווים לפח. "אתמול רק קניתי לו בושם חדש", את חוזרת על המשפט הזה לעצמך, למרות שהאתמול הזה הפך כבר מזמן לחודשים ובקרוב גם יהפוך לשנים ואז לנצח. בכלל, להבין את המילה "נצח" לגבי אדם שהיה כל החיים שלך, זה אונס.
באזשהו מקום, גם את היית רוצה לקבל כרטיס לכלא הזה שבו כל האמהות השכולות מתאחדות ליום אחד, אבל את לא מתקבלת. הילדים שלהן נלחמו, הם יצאו לקניון ולא חזרו ממנו, הם חיכו לאוטובוס, הלכו לראיון עבודה, חיכו לטרמפ, נסעו לנוח במלון, ישבו בבית וראו טלוויזיה עם כל הילדים… אבל הוא? הוא יצא לריצה, התעלף ונפל על סלע. על סלע, מבינה?
היום לא יכתבו את השם שלו בתשדירים החוזרים של ערוץ 2, לא יהיו עליו סרטים בערוץ 8, כי הוא לא נלחם על צדק, הוא מת בתבוסה חתומה מראש לגורל.
אבל את יודעת? היום בצפירה אני אעמוד ואסתכל בחלון שלך. את כבר לא פה. ברגע שהשבעה נגמרה ברחת, כי כמו לשאר האמהות, גם לך הייתה תחושה שהקירות תכף יפלו עליך.
היום בצפירה אני אזכר בחיוך שלו ואשיר לעצמי "אני אהיה לצל חולף בשדותיכם, לסוד נסתר. היו שלום, אני חייתי בינכם, כמו צמח בר".
// מילה סביטלמן
